איום קיומי

מדינות קורסות מבפנים, כמעט לעולם לא מבחוץ. ממלכת ישראל בגלל עבודת האלילים, ממלכת יהודה בגלל העוולות החברתיות, הבית השני בגלל מלחמות האחים, האימפריה הרומאית בגלל הנהנתנות, ברית המועצות בגלל רמת החיים. מהלומה חיצונית יכולה להיות הזרז או הקש האחרון – אשור מול ישראל, בבל מול יהודה, הרומאים מול הבית השני, הברברים מול הרומאים, מלחמת הכוכבים מול ברית המועצות. אבל לרוב זו תהיה קריסה של בניין שיסודותיו רעועים ממילא.

בהקשר זה יש להבדיל בין משטרים לבין מדינות. משטר בהחלט יכול ליפול בשל גורמים חיצוניים ובראשם תבוסה במלחמה – כמו נפוליאון בצרפת, וילהלם השני ואדולף היטלר בגרמניה, סדאם חוסיין בעירק, מועמר קדאפי בלוב. גם לגבי אירן, התקווה כעת היא שמהלומה צבאית מוחצת תגרום להפלת המשטר. אבל המדינה עצמה נשארת, והמשטר הבא עלול להיות גרוע עוד יותר (הטליבאן באפגניסטן, דאעש בעירק). לעומת זאת, במקרים של קריסה פנימית – המדינה נעלמת.

האם אירן מהווה איום קיומי על ישראל? האם היא מסוגלת להשמיד את מדינתנו? כמי שילדיו והוא עצמו מתגוררים בתל אביב, כולל בלב העיר, אני בהחלט מרגיש מאוים. עם כל מערכת ההגנה המדהימה שיצרו התעשיות הביטחוניות וצה"ל, עם כל היכולת הכמעט-דמיונית שהפגין צה"ל במבצע "עם כלביא", עם כל העוצמה האמריקנית המרשימה המרוכזת כעת מול אירן – כבר ראינו מה יכול לעולל טיל אחד, ולעולם אין הגנה מושלמת. וזה עוד לפני שדיברנו על תוכנית הגרעין, שככל הנראה – בניגוד לדברי הרהב של דונלד טראמפ – במקרה הטוב חזרה כמה שנים אחורה.

כל אלו מצויים בידי משטר שהאידיאולוגיה שלו ברורה: להשמיד את ישראל. לא בגלל הפלשתינים, לא בגלל עזה, לא בגלל יהודה ושומרון, אלא בגלל עצם קיומה כמדינה יהודית במה שנתפס כאדמה מוסלמית. אך מבלי לזלזל לרגע באיומים הללו, הם רחוקים מלהיות קיומיים. אירן יכולה, חס וחלילה, לגרום לישראל נזקים עצומים ואבידות קשות – אך לא כאלו שישמידו את המדינה. במיוחד לנוכח העובדה, שגם לישראל יש אמצעים קטלניים משלה, ולפחות ארה"ב של טראמפ לא תאפשר לזה לקרות.

בכינוס מרתק בבית בן-גוריון בחודש שעבר הסביר שר המשפטים לשעבר, דן מרידור, כי במגילת העצמאות לא נכתבה המילה "דמוקרטית" משום שיש כל מיני סוגים של דמוקרטיה. הדיקטטורות הקומוניסטיות, שכבר הלכו וקמו במקביל לישראל, כינו את עצמן "דמוקרטיה עממית" – אירוניה כפולה, משום שלמעשה מדובר היה ברודנות של מפלגה אחת. אבל בן-גוריון, שבמידה רבה ניסח את מגילת העצמאות, כן הכניס לתוכה את כל המאפיינים של דמוקרטיה ליברלית: "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין... חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".

דמוקרטיה ליברלית מבוססת על אמנה חברתית בין כל האזרחים לבין עצמם, ובינם לבין השלטון הנבחר. ביסודה עומדת התפיסה של עליונות החוק והשוויון בפני החוק. כולם כולל כולם מקיימים את עקרונות היסוד: מכבדים את תוצאות הבחירות וכללי המשחק הדמוקרטי. כולם כולל כולם חייבים למלא את החוק, כפי שהוא בא לידי ביטוי הן בחקיקת הפרלמנט והן בפסיקת בתי המשפט. כולם כולל כולם כפופים לחוקה או לחוקי היסוד, שהפרשן המוסמך שלהם הוא בית המשפט העליון.

דמוקרטיה מצויה תמיד בסכנה של שימוש בה נגדה, כפי שעשו הנאצים שעלו לשלטון בצורה דמוקרטית לחלוטין ואז הרסו את הדמוקרטיה. לכן, דמוקרטיה חייבת לדעת מתי היא מתגוננת מפני המבקשים לעולל זאת – משום שאם לא תתגונן, היא תיהרס מבפנים, וכאמור זהו מצב של איום קיומי.

יש הטוענים, כי רק בדמוקרטיה שורר החופש שהוא היסוד לקדמה האנושית. רק באווירה המעודדת חשיבה עצמאית וביקורתית אפשר להגיע לפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות, מסיבות ברורות. אין חופש למחצה: באין חירויות פוליטיות ואזרחיות, אין יזמות והמצאות.

זהו טיעון שובה לב, אך העבר וההווה מוכיחים שהוא שגוי. יוון ורומא – שממש לא היו דמוקרטיות, ודאי שלא דמוקרטיות ליברליות – עיצבו את התרבות המערבית, לצידן של המונרכיות היהודיות. גרמניה הנאצית הייתה קרובה מאוד לפיתוח פצצת אטום. ברית המועצות וסין הקומוניסטיות פיתחו אותה. כך גם קוריאה הצפונית הרודנית והמבודדת. ראו את היכולות הצבאיות והטכנולוגיות של אירן. סין היא המתחרה הטכנולוגית הגדולה ביותר של ארה"ב, כולל בבינה המלאכותית. יש עוד אין-ספור דוגמאות.

אז מה ההבדל? שבמדינה בלתי דמוקרטית, ההתקדמות מיועדת בעיקרה להבטיח את הישרדות המשטר ובאה על חשבון רווחת האזרחים, בעוד שבדמוקרטיה היא מתמקדת בטובת האזרחים – כולל בטחונם, בריאותם, רווחתם ותרבותם. ברוב המקרים, המשטרים ששמים את עצמם לפני האזרחים נופלים במוקדם או במאוחר.

זהו שמו של ספר מאיר עיניים שכתב ההיסטוריון הנודע ריצ'רד אוברי בנוגע למלחמת העולם השנייה. הוא מנתח על פני מאות עמודים את הגורמים הצבאיים, הכלכליים, הטכנולוגיים והגיאו-פוליטיים, ולבסוף מגיע למסקנה שבעלות הברית ניצחו "מפני שהפכו את חוסנן הכלכלי לכוח לחימה יעיל, ומפני שהפכו את האנרגיות המורליות של יושביהן לרצון יעיל לנצח.

"אילו הייתה הקואליציה של בעלות הברית עשירה חומרית, אבל מפוצלת, נתונה לדה-מורליזציה ומונהגת בעליבות, הדעת נותנת שהייתה מפסידה במלחמה, למרות השאיפות המוגזמות של מדינות הציר, למרות הפגמים בהשקפתן המוסרית". ואילו כבר במבוא לספר, אומר אוברי שתוצאות המלחמה "נבעו לא רק מהגורם החומרי אלא גם מסיבות מוסריות ופוליטיות חשובות".

הגורם האנושי היה רכיב חיוני, אולי הרכיב החיוני, בנצחונן של בעלות הברית. ומדוע יכלו ממשלותיהן לגייס את עמיהן? בבריה"מ התשובה פשוטה: משום שזו הייתה מלחמת הגנה על הבית ובשל יד הברזל של יוסף סטלין. אבל הניצחון לא היה מושג אילו בריטניה הדמוקרטית לא הייתה עומדת איתן גם כאשר נותרה לבדה, ואילו ארה"ב הדמוקרטית לא הייתה מסייעת בקנה מידה ענק לבריטניה ולאחר מכן לבריה"מ ואז מצטרפת למלחמה. הדמוקרטיות ניצחו משום שהן היו בצד הצודק.

"גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה", אמר דוד בן-גוריון. האי היהודי הקטן ישרוד בתוך אוקיינוס עוין רק אם יהיה חזק מספיק – ורק אם יהיה צודק. במילים אחרות: כוח ורוח. כי כפי שהוכיחה מלחמת העולם השנייה, כוח לבדו אינו מספיק, אם אין לו בסיס מוסרי מוצק. אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה ליברלית, היא תאבד את הבסיס הזה – ואז המספרים ידברו. מאות מיליוני ערבים ומוסלמים, אלפי טנקים ומטוסים, אלפי טילים.

הממשלה הנוכחית מאיימת בדיוק על הבסיס הזה. מעשיה מלמדים בצורה הברורה ביותר שהיא שואפת להוביל את ישראל לרודנות (שלה, כמובן). הם רוצים להשתלט על בתי המשפט, המשטרה, השב"כ, האקדמיה, התקשורת. לכן הם מנסים – ולעיתים מצליחים – לסתום את פיות מבקריהם בכנסת, בתקשורת, בקולנוע ובמרחב הציבורי. אם ישראל לא תהיה יהודית – היא תאבד את זכות קיומה. אם ישראל לא תהיה ליברלית – היא תאבד את יכולת קיומה. לכן, האיום הקיומי על ישראל איננו מצד אירן אלא מצד ממשלת נתניהו.