אוניברסיטת שבעה באוקטובר

רונן בר פועל בימים אלה לקידום התוכנית החדשה "בית ספר למנהיגות פוליטית" בשיתוף עם אוניברסיטת רייכמן. בר צפוי לכהן כחבר במועצת המנהלים של התוכנית.

מרונן בר עצמו - הארכיטקט של המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה, מחדל שהוביל לשחיטת 1,200 איש ואישה מבני עמנו - אין לי יותר מדי ציפיות. האדם שנאחז בקרנות המזבח, שצריך לשבת במקלט עד סוף ימי חייו עם אות קין על מצחו, רואה את עצמו מומחה במנהיגות "פוליטית" - דבר שמלמד יותר מכל על מה שהוא עשה בשב"כ: במקום לשמור על ביטחון האזרחים היה עסוק ב"פוליטיקה".

אבל אני רוצה להתמקד בפוסט הזה באוניברסיטת רייכמן, שמשתפת פעולה כאן עם הארכיטקט הגדול ביותר של הכישלון של שבעה באוקטובר. איך אוניברסיטה שהייתה מזוהה יותר מכל מוסד אקדמי אחר עם הציונות הפכה בשנים האחרונות למבצר של יהירות אחוס"לית, קיצוניות יוריסטוקרטית, שנתנה דוקטורט לשם כבוד לאייל נווה - מי שפעל למוטט את צבא ההגנה לישראל - והתנתקה לגמרי מעם ישראל?

מיום היווסדו, המרכז הבינתחומי (כיום אוניברסיטת רייכמן) היה חממה ליזמות, חדשנות, רוח חדשה באקדמיה, וזירה שדברים מעניינים קורים בה מבחינה אינטלקטואלית. אוריאל רייכמן, המייסד, הוא יזם בנשמה, שיש לו קשרים ענפים עם אילי ההון בישראל ובעולם, והוא השכיל למנף את הקשרים האלה למכללה המוצלחת ביותר בישראל, שהפכה לפני כמה שנים לאוניברסיטה הפרטית הראשונה של ישראל. רייכמן מיתג את המוסד לא רק ככזה המזוהה עם חדשנות ויזמות, אלא גם עם ציונות, אהבת עם ישראל ולחימה באנטישמיות בחו"ל. זה היה הדנ"א של המוסד הזה.

בזמן המשבר החוקתי חל שינוי עומק בדנ"א של המוסד. רייכמן, שאף פעם לא היה אדם קיצוני, יישר קו לחלוטין עם המורשת היוריסטוקרטית האולטרה-קיצונית של אהרן ברק, שאותו קלט אצלו כאיש סגל עם פרישתו מבית המשפט העליון בשנת 2006. בבית הספר למשפטים ברייכמן היו קולות ביקורתיים נגד האקטיביזם השיפוטי, כמו זה של ד"ר הלל סומר או של פרופ' ריבי וייל. סומר ביקר את פרויקט ההרחבה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תוך שברק מוסיף זכויות שהכנסת בכוונת מכוון החליטה להשאיר בחוץ (הזכויות הבלתי מנויות), וריבי וייל ביקרה את הטענה שהממשלה שולטת על הכנסת באמצעות מחקר אמפירי, וביקרה גם את תיאוריית הסמכות המכוננת של אהרן ברק.

בתחילת המשבר החוקתי וייל וסומר היו באזורים שאני מצוי בהם כיום. עם הזמן, סומר נעלם וריבי וייל הפכה להיות קול קיצוני ביותר בעד היוריסטוקרטיה. כמו מאוטנר ודותן, גם וייל וסומר חצו את הקווים ואפשרו ליוריסטוקרטים להשתולל באוניברסיטה הפרטית הזו, שבעבר הייתה פלורליסטית וכיום נראית כמו סניף של "האחים לנשק". שלא לדבר על יניב רוזנאי, ידידי, שבעבר נהג להשמיע קול מתון וכיום מיישר קו לחלוטין עם קפלן, האחים לנשק וכל השקמות ברסלריות.

כשרייכמן משתף פעולה עם הארכיטקט של המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה, הוא יורק בפרצופן של כל אותן משפחות שכולות, כל משפחות החטופים, שעברו סבל בל יתואר בשנים האחרונות. כשרייכמן מקים בית ספר ל"מנהיגות פוליטית" בהובלת ראש השב"כ הכושל ביותר בתולדות המדינה, הוא מסביר לנו מהי המנהיגות הפוליטית שאוניברסיטת רייכמן מבקשת לעצב תלמידים לאורה:

מנהיגות פוליטית אחוס"לית, יהירה, מנותקת מעם ישראל, מנותקת מהשכול והכאב הלאומי של העם. מנהיגות מהסוג שעם ישראל מאס בה מן היסוד ומעוניין במנהיגות חדשה, נקייה ומחוברת לעם, לשורשיו ההיסטוריים, לצרכיו ואף לכאביו.

סטודנט שנרשם ללמוד ברייכמן לומד איך להיות המנהיג של העבר, ולא של העתיד. הסיכויים שלו להשתלב בהנהגה של ההגמוניה החדשה שואפים לאפס. כי עם ישראל לא ישכח ולא יסלח לא רק לרונן בר, אלא גם לאוריאל רייכמן, שמעל במשימת היסוד של המוסד המפואר שהקים.