חשיפת מסמכי הארכיון הפרטיים של אורד וינגייט

אורד צ'ארלס וינגייט, קצין מודיעין בריטי שהפך לתומך נלהב ברעיון הציוני, פעל בארץ כשנתיים וחצי בסך-הכל. הוא הקים את פלגות הלילה המיוחדות, חינך ואימן דור של לוחמים שרבים מהם שימשו בהמשך מפקדים בצה"ל.

וינגייט הוא האיש שהשפיע אולי יותר מכל אחד אחר על מורשת צה"ל. הוא פיתח עם "פלגות הלילה המיוחדות" שיטות לחימה חדשות: תנועה מהירה בלילה, תקיפת בסיסי היציאה של הערבים שחיבלו בצינור הנפט עירק-חיפה והסיסמה "אחרי". שיטות אלה אומצו על-ידי "ההגנה" והפלמ"ח והיו לדרכו של צה"ל.

הוא הזדהה עם גורלו של עם ישראל והיה שותף למשאת נפשו להקים מדינה יהודית. בשל הזדהות וינגייט עם הציונות ועמדתו העצמאית התומכת בזכות היהודים לבנות בית לאומי בארץ ישראל, זכה ביישוב היהודי לכינוי "הידיד".

וינגייט נולד ב-26 בפברואר 1903 בעיירת הנופש נאייני-טאל בהודו, למרגלות ההימלאיה. ב-1905 אביו ג'ורג' וינגייט, איש הצבא הבריטי, פורש מהצבא והמשפחה חוזרת לאנגליה. משפחתו של אורד וינגייט השתייכה לכת נוצרית בשם "אחוות פלימות' .

וינגייט ואחיו גדלו באווירה ספוגה למדנות ומשמעת קפדנית, עבודה קשה והסתפקות במועט. שעות לימוד רבות הוקדשו ללימודי התנ"ך. התנ"ך היה לוינגייט מורה דרך, מקור השראה ומגיבוריו גדעון, שאול, דבורה וברק שאב את השראתו. מכריו מספרים כי ידע לדקלם פרקי תנ"ך שלמים בעל פה.

בגיל 12 נשלח אורד וינגייט ללמוד (1920-1916) בבית ספר תיכון פרטי בצ'רטרהאוס באנגליה. בתחילת פברואר 1921, בהיותו בן 18, הצטרף לאקדמיה הצבאית המלכותית הבריטית בוולוויץ'. בקיץ 1923 סיים את לימודיו והכשרתו באקדמיה המלכותית ושירת כקצין תותחנים בבריגאדה החמישית.

בשנת 1925 הועלה מדרגת לוטננט שני ללוטננט ראשון. שאיפתו הייתה לשרת במזרח מעבר לים והוא שקד על לימוד השפה הערבית. מאוקטובר 1926 עד מרס 1927, למד את לימודי השפה הערבית בבית הספר למדעי המזרח התיכון בלונדון .

באפריל 1928 נשלח לסודן בסיוע קרוב משפחתו, רג'ינלד וינגייט, ששירת כמושל המדינה. כאן, בסודן, שהייתה אז מדינת חסות של האימפריה הבריטית, שירת וינגייט במשך כחמש שנים (1933-1928) ושימש כמפקד פלוגה ב"כוח ההגנה הסודני" שכלל לוחמים מקומיים בפיקוד קצינים בריטיים, ואשר עסקה בעיקר במאבק נגד כנופיות שודדים, ציידים לא חוקיים וסוחרי עבדים שהסתננו לסודן מאתיופיה כדי לחטוף נשים צעירות וילדים לשוק העבדים בחבש ובערב.

הממשל הבריטי היה די חסר אונים מול תופעת מסחר העבדים והברחות בגבול סודן-אריתריאה. וינגייט שינה את שיטת הפעולה מסיורים רגילים למארבים והצליח בתפיסת מבריחים.

במרס 1933, כשסיים את שירותו בסודן, חזר לאנגליה באונייה ושם באונייה פגש את איווי פטרסון ואת ביתה לורנה פטרסון, שהייתה אז בת 16. כעבור שנתיים, בינואר 1935, נישא ללורנה הצעירה ממנו בכ-14 שנים לערך. הוא היה בתחילת שנות ה-30 והיא הייתה בת 18 כשהם נישאו.

בספטמבר 1936 נשלח מייג'ור אורד צ'רלס וינגייט לארץ ישראל כקצין מודיעין בדרגת קפטן (סרן) והוצב בדיוויזיה מס' 5 בחיפה, שהובאה ארצה כדי לסייע במיגור המרד הערבי. אשתו, לורנה, התלוותה אליו לארץ ישראל. וינגייט נשלח לארץ כקצין מודיעין בזכות בקיאותו בענייני ערבים וידיעתו את השפה הערבית.

"המרד הערבי" היה מרד מאורגן של היישוב הערבי נגד השלטון הבריטי, שהחל באפריל 1936 ונמשך שלוש שנים עד לשנת 1939. המרד כלל הפגנות ופגיעה בסמלי המנדט ובכוח הצבא הבריטי. לא רבים יודעים כי המרד הערבי בבסיסו היה מכוון בעיקר נגד השלטון הבריטי.

המורדים האשימו את הבריטים בכך שהם מסייעים למטרות הציונות. ביישוב היהודי כונתה תקופה זו "המרד הערבי" בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. פעולות האיבה כנגד היהודים כללו שריפות שדות, הרג בכבישים ובמקומות עבודה.

במהלך אוקטובר 1936 עבר וינגייט מחיפה לשרת בענף המודיעין במפקדה הכללית של הצבא בירושלים. וינגייט עסק בתקופה זו באיסוף מודיעין מהעיתונות הערבית והעברית, תרגומו לאנגלית ובבניית מאגר מידע על הדמויות הבולטות בארץ.

בארכיון בית שטורמן - עין חרוד, יודעים לספר כי טרם בואו לארץ נטה וינגייט להזדהות עם הצד הערבי. עם בואו ארצה, בחודשי הכנתו לתפקידו הצבאי, למד את תולדות הסכסוך ואת מצבי הכוחות בארץ, ודעתו השתנתה בצורה מהותית. הוא היה סבור כי האוכלוסייה היהודית היא זו שזקוקה להגנה ולא הערבית.

מסקנותיו היו שיש לתמוך ביישוב היהודי ובציונות לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם משום שזהו אינטרס בריטי מובהק. במקביל, למד את השפה העברית ויצר קשרים עם בכירים בהנהגת היישוב העברי ובמערך המודיעין של ההגנה, ובהם אליהו גולומב, משה שרת, יוחנן רטנר, דוד הכהן, עמנואל ילן (וילנסקי), ראובן שילוח ואחרים. וינגייט הציג את עצמו בגלוי כציוני, המאמין בזכותם של היהודים להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל.

בדצמבר 1937 הציע וינגייט למפקד חיל המצב בארץ ישראל, פילדמרשל ארצ'יבלד ויוול, לערוך מחקר יסודי על אופי פעולתן של הכנופיות הערביות ולבחון את האפשרות להקים מערך מודיעין צבאי משותף עם היישובים היהודים.

המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וכן ארגון ההגנה, שלחו מכתבים למזכירי היישובים היהודים באזור הצפון, כדי לסייע לוינגייט בעבודתו. במרס 1938 נשלח אל מזכירי היישובים היהודים בעמק יזרעאל, עמק הירדן והגליל מכתב חתום בידי ראובן זסלני (שילוח) מהמחלקה המדינית, בו נכתב: "נתבקשתי על-ידי מר משה שרת להציג לפניכם את הקצין הבריטי אורד וינגייט מהמפקדה בירושלים. הננו מבקשים אתכם בזה להגיש לו את כל העזרה שתהיה דרושה לו בעבודתו."

במהלך החודשים פברואר עד סוף אפריל 1938 סייר וינגייט בצפון ארץ ישראל, ביקר וערך סיורים ביישובים יהודיים בבקעת בית שאן, עמק החולה וביניהם טירת צבי, חניתה ועוד. נפגש עם מפקדי ההגנה ביישובים השונים ויצא לסיורים רגליים ולמארבים באזור הגבול, כדי לזהות ולאתר את נתיבי החדירה של לוחמי הכנופיות ומבריחי הנשק.

הסיורים שערך יחד עם אנשי היישובים הביאו את וינגייט להכיר בערכם של היישובים היהודיים כבסיסים לפעילות כנגד הכנופיות, ובתושבים היהודים כמורי דרך, לוחמים ומקורות למודיעין מהימן. וינגייט, כאיש מודיעין בריטי, התקבל בהתחלה בחשדנות והסתייגות על-ידי אנשי היישוב היהודי. היו שחששו מה"גוי בריטי" שמטרתו לרגל נגד היישוב היהודי לטובת הבריטים, וחששו לשתף פעולה עימו ולחלוק עימו "סודות צבאיים" כמו מקומות סליק נשק, כמות נשק שברשותם וכיוצא באלה.

את הפעילות שביצע במהלך סיוריו ואת הלקחים שהפיק ממנה סיכם וינגייט במסמך - תזכיר, אשר בו נוסחו עקרונות ההפעלה של פלגות הלילה (פלגה, יחידה קטנה ייעודית). בתזכיר טוען וינגייט כי הממשלה הפקירה את הלילה ואת השטח שמעבר לדרכים הסלולות לשלטון הכנופיות.

וינגייט המליץ להפעיל מארבים ניידים באזורים החשודים בפעילות עוינת, והציע לארגן יחידת פטרולי לילה אשר יגויסו מקרב נוטרי משטרת היישובים העבריים, בתגבור של מספר קצינים וחיילים בריטיים. פטרולים אלה אמורים לפעול מתוך היישובים היהודיים. וינגייט טוען בתזכירו כי רק באמצעות פעולות ליליות סדירות יהיה ניתן להילחם נגד הברחות נשק, ופעולות עוינות של הכנופיות.

בסוף מאי 1938 נאספו בעין חרוד 24 נוטרים. הם היו הגרעין ליחידות חיילים משותפות של חיילים בריטים וחיילים יהודים בפיקודו של וינגייט. תפקיד היחידות הללו היה אבטחת קו צינור הנפט העירקי כירכוכ-חיפה של חברת הנפט העירקית (IPC) ומיגור טרור הכנופיות הערביות באזור.

ב-5 ביוני 1938 ניתן אישור רשמי מטעם חטיבת הרגלים הצפונית ה-16 להפעלת יחידת "פלגות הלילה המיוחדות" (S.N.S) בפיקודו של אורד וינגייט. יחידת "פלגות הלילה המיוחדות" הורכבה ממפקדה ושלוש מחלקות. כל מחלקה כללה בין 12 ל-16 חיילים בריטים ומספר כפול של לוחמים יהודים שגויסו מאנשי הגנה.

על המחלקות פיקדו קצינים בריטיים, ועל היחידה כולה פיקד וינגייט. בשיאה מנתה היחידה בסה"כ כ-120, מהם 40 אנגלים והשאר יהודים. היחידה הייתה כפופה ישירות למפקדת החטיבה ה-16. המחלקות פעלו מתוך היישובים היהודיים שבאזור עין חרוד, איילת השחר, חניתה, אפיקים, גבע ועוד.

ביוני 1938 קבע אורד וינגייט את מפקדת יחידת פלוגות הלילה בקיבוץ עין חרוד, במבנה שקיים עד היום. סיפר אריה זיידל, מוותיקי עין חרוד: "את אוהלי פלגות האש הקימו בצד המזרחי של המשק ליד הגדר הפונה לתל יוסף. מחנה זה היה למרכז ההתעניינות של כולנו. פעולות 'פלוגות האש' עוררו סקרנות ועניין לא רגיל. כולם רצו לחדור אל 'הסודות הצבאיים' ולעקוב אחרי הפעולות המתוכננות ביום והמבוצעות בעיקר בלילה."

המימון לאחזקת הפלגות הגיע בחלקו הגדול מחברת הנפט העירקית שהפעילה את צינור הנפט כירכוכ-חיפה. הצינור החל לפעול בשנת 1935 והוביל נפט משדות הנפט בעירק דרך ירדן לבתי הזיקוק בחיפה. הצינור היה יעד מועדף לפגיעה מצד הכנופיות הערביות בתקופת "המרד הערבי הגדול".

אנשי הכנופיות הצליחו שוב ושוב ובקלות יחסית לפגוע בצינור הנפט שהונח בעומק 70 ס"מ, וקוטרו היה צר. אנשי כנופיות חפרו סביב הצינור, ירו בו והשליכו לעבר המקום גפרור או סמרטוט בוער, והבעירה נמשכה שעות רבות. ביום ובלילה. בלילה נראתה האש למרחוק וביום היתמר מהמקום עמוד עשן כבד.

מעבר לנזק הכלכלי הכבד שנגרם לחברות הנפט,כתוצאה מהפסקת זרימת הדלק לשלטון הבריטי בארץ נגרם נזק תודעתי ופגיעה בהרתעה. כתוצאה מפעילות הפלגות פחתו מאוד מספר החבלות בצינור.

בתקופת המרד הערבי, נמנע הצבא הבריטי מהפעלת כוחות קטנים במשימות התקפיות ומלחימה בשעות החשיכה, מתוך הנחה כי היתרון במקרים כאלה נמצא לצד הלוחמים הערבים. וינגייט, בניגוד לכך, גרס כי כוחות צבא קטנים בגודל של כיתה (כ-14 לוחמים) יכולים להתמודד בהצלחה עם כל אויב, וכי המפתח לניצחון במערכה טמון ברדיפת האויב בלילה כמו ביום.

בהתאם לתפיסה זו, יצאו אנשי הפל"ם מידי לילה למבצעים שמטרתם לאתר את המחבלים בצינור הנפט ולפגוע בהם.
מבצעי פלגות הלילה התבססו על מודיעין מדויק לפני המבצע, יוזמה, התקפיות, ניצול יתרון הלילה, שימוש ביחידות קטנות ומובחרות.

וינגייט אסף מודיעין ממגון רחב של מקורות, נעזר במוכתרים (מנהיגי היישובים), שהיו בעלי קשרים טובים עם תושבי הכפרים הערביים, משירות הידיעות (ש"י) של ההגנה, וגם מגורמי מודיעין בריטים. כמו-כן, הקפיד וינגייט לשלב תחבולות רבות במבצעי היחידה. למשל, הלוחמים יצאו מהיישובים בהם שכנו בהתגנבות יחידים או קפצו מכלי הרכב בעודם בנסיעה. לוחמי הפלגות התאמנו בירי, למדו טופוגרפיה, ודגש מיוחד הושם בתרגול תנועה בלילה לקראת מגע עם אנשי הכנופיות. וינגייט הקפיד על משמעת צבאית קפדנית.

השילוב של מידע מודיעני מדויק עם חתירה למגע ו"חיפוש האויב" תוך שימוש בתחבולות הוכיח את עצמו. התוצאות לא איחרו לבוא: כבר בחודש הראשון להקמת "פלגות הלילה" תקפו לוחמי פלגות הלילה כנופיות רבות והרגו עשרות ערבים חברי כנופיות.

ב-3 ביולי 1938 ארבו לוחמי פלגות הלילה לאנשי כנופייה בחירבת אום ג'דה בגלבוע, בפיקוד וינגיט. בפעולה נתפסו אנשי כנופיות ונלקחו בשבי. אחת הפעולות הידועות והמוצלחות של היחידה הייתה ב-3 בספטמבר 1938, כאשר לוחמי פלגות הלילה פשטו על חירבת ליד - מאהל בדואי של שבט ערב אל-עוואדין. הם הקיפו בהפתעה את המאהל בתכסיסי הטעיה על-ידי רכב והרגו כ-30 איש, ובתוכם את מפקד הכנופיות באזור ג'נין, שיח' טאהא אל-חוראני. מבין אנשי "פלגות הלילה" איש לא נפגע.

אולם היו גם פעולות פחות מוצלחות, כמו זו בפשיטת לוחמי היחידה על כפר דבוריה ביולי 1937, שם וינגיט נפצע ונהרגו שני לוחמים. אלה הנופלים היחידים בכל פעילות הפל"ם: הנוטר בן יוסף וחיל בריטי.

ב-13 בספטמבר 1938, ביוזמת וינגייט ובשיתוף ההגנה, נפתח באמפיתיאטרון בעין חרוד קורס הסמלים העבריים, שנועד להכשיר מאה צעירים יהודים חברי ההגנה לתפקידי פיקוד. מפקד המחנה מטעם ההגנה היה יעקב דוסטרובסקי (לימים יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון). מנהל הקורס והמדריך הראשי היה וינגייט. קורס הסמלים נמשך שלושה שבועות ונועד להרחיב את פלגות הלילה המיוחדות. בטקס פתיחת הקורס אמר וינגייט: "אנו מקיימים כאן עתה את המסד לצבא ציון."

באותו יום או יממה (14.9.38), בו נפתח קורס הסמלים, נהרג חיים שטורמן, ממקימי קיבוץ עין חרוד, איש ביטחון והגנה באזור, כשהרכב שנסע בו בסיור לקביעת מקום ישוב בעמק בית שאן עלה על מוקש. יחד עימו נהרגו גם ד"ר דוד מוסינזון ואהרון אתקין.

בתחילה חשש חיים שטורמן משיטות הלחימה של וינגייט והפל"מ, והעריך שאופי פעילות זו תגרור נקמת דם של ערבים ביהודים. אולם במשך הזמן התקרבו השניים ונרקמו ביניהם יחסי רעות, הערכה וחברות, וחיים שטורמן אף בירך על פעילות "היציאה מן הגדר" של וינגייט ויחידת הפל"ם, כל עוד היא נעשית במגבלות של התנהגות הוגנת כלפי הערבים ומניעת פגיעה באוכלוסייה הערבית.

מותו של חיים שטורמן, אותו כאמור העריך וינגייט מאוד, גרם לוינגייט עצב רב. בהלוויתו של שטורמן אמר וינגייט וכתב בזר שהניח על הקבר הטרי: "לחיים, ידיד הערבים, שנהרג בידי ערבים." לאחר האסון אסף וינגייט את הערבים מן האוהלים סמוך למקום ההתנקשות בשטורמן וחבריו ודיבר אליהם בערבית. אחר כך הוציא מן השורות את הצעירים שבהם ופקד על אנשי הפלגות להלקותם.

באוקטובר 1938 יצא וינגייט ל"חופשת מחלה" באנגליה. למפקד פלגות הלילה מתמנה סגנו, ברידן. במהלך שהותו בממלכה, נפגש עם אישים בכירים במערכת הפוליטית הבריטית, בהם חבר הפרלמנט וינסטון צ'רצ'יל. בפגישותיו עימם ניסה וינגייט לשכנע את בני שיחו להביא לאימוץ מדיניות פרו-ציונית על-ידי ממשלת בריטניה.

מפגשים אלה, והזדהותו הגלויה עם הציונות ותמיכתו בהקמת מדינה וצבא עבריים, עוררו מורת רוח בקרב הממונים עליו, הובילו להדחתו מהפיקוד על הפל"מ ובהמשך להרחקתו מהארץ.

בדצמבר 1938, חזר וינגייט לארץ מחופשתו בת החודשיים והועבר לתפקיד מטה במפקדת הצבא הבריטי בירושלים. למעשה, מודח מתפקיד מפקד הפל"מ. ב-26 במאי 1939, וינגייט ורעייתו לורנה עוזבים את ארץ ישראל וחוזרים לאנגליה.

וינגייט נאלץ לעזוב את הארץ בהוראת משרד המלחמה הבריטי "כיוון שעמדותיו הפרו-ציוניות מסוכנות לכתר." בדרכונו נכתב: "המחזיק בדרכון זה אינו רשאי להיכנס לארץ ישראל ולעבר הירדן."

פלגות הלילה עוברות לגדוד בריטי חדש, ורשמית פועלות הפלגות עד סוף 1939, ואז מפורקות. בעת הפרידה מפיקודיו היהודים אמר וינגייט: "מעבירים אותי מפני שאנחנו ידידים גדולים מדי. רוצים לפגוע בי ובכם, אבל אני מבטיח לכם שאחזור. אם לא אוכל לעשות זאת בדרך הרגילה, אחזור כמעפיל."

בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוצב וינגייט בסודן והקים יחידת גרילה בשם "כוח גדעון" (על שם השופט התנ"כי גדעון), שהורכבה מלוחמים בריטים, סודנים, אתיופים ומספר ותיקים מההגנה. ביוני 1941, ניסה וינגייט להתאבד בדקירה. אחרי תקופת החלמה בבריטניה, הוא נשלח להודו. בפברואר 1942, קודם לדרגת קולונל, והקים יחידת גרילה שפעלה בבורמה.

ב-24 במרס 1944, ביקר וינגייט בבסיסי צבא שהוקמו בבורמה. מטוס שבו טס התרסק באזור מניפור, ועשרת נוסעיו נהרגו. למחרת יצאה משלחת חיפושים אחר המטוס. שרידי גופתו של וינגייט, וכן כובע השעם שלו, נמצאו בשטח ההתרסקות, יחד עם גופותיהם של תשעת החיילים האחרים.

וינגייט, שהיה בן 41 במותו, נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון במדינת וירג'יניה שבארצות הברית. וינגייט לא זכה לראות את בנו ג'ונתן, שנולד במאי 1944, חודשיים לאחר מותו. רעייתו לורנה ובנם ג'ונתן, ביקרו פעמים רבות בארץ והשתתפו באירועים שנערכו כאן לזכרו.

כהוקרה והצדעה על פעילותו של וינגייט, ידידותו והתגייסותו לעזרת ההגנה על היישוב היהודי ותרומתו המשמעותית להתפתחות כוח המגן העברי, מוצגת במוזאון בית חיים שטורמן בעין חרוד, מאז 2013, תערוכת קבע בשם "תערוכת הידיד" המוקדשת לדמותו הייחודית של אורד צ'ארלס וינגייט והסוקרת בצילומים, מסמכים ומוצגים נוספים את תולדות חייו ופעילותו ואת פעילות "פלגות הלילה" שהקים ועליהם פיקד.