העיוורון המערבי ושנאת ישראל

יש להפסיק מעתה את כיבוס המילים ולקרוא לדברים בשמם. חלק מן השמאל המערבי ניתק את עצמו מדרישת האמת. הוא חדל להביט בעולם, והוא מדקלם אותו. הוא חדל לשפוט את העובדות, והוא מחיל דוגמטיזם. הוא חדל לחשוב במונחים של אחריות, של סיבות, של תוצאות, של הטרגיות ההיסטורית, והוא חושב במונחים של דימויים מחייבים, של רגשות מוכתבים ושל אשמים שסומנו מראש. בתוך הדת החילונית הזאת הפכה ישראל לחטא הגלוי, לאשמה בהתגלמותה, למדינה שיש לגנותה עוד לפני שבוחנים את הממשות.

מכאן הכל מתחיל. ישראל אינה נתפסת עוד כאומה בין האומות, הכפופה, ככל האחרות, להיסטוריה, לטעות, לסכנה ולצורך להגן על עצמה. היא נתפסת כיוצאת דופן מקוללת. אין מאשימים אותה רק במבצע זה או אחר, בהחלטה זו או אחרת, במדיניות כזו או אחרת. מאשימים אותה בעצם היותה כוח יהודי, בריבונותה המוצהרת, בסירובה להישאר פגיעה לעד. היהודי הקורבן התאים לרגישות המערבית. היהודי הריבוני מטריד אותה. היהודי שמתאבלים עליו מרגיע אותה. היהודי המגן על עצמו מעורר בה שערורייה. היהודי המת מזין את טקסי הזיכרון. היהודי החי, החמוש, הנחוש לשרוד, נעשה בלתי נסבל.

זוהי האמת שרבים מסרבים להביט בה נכוחה. שכן מה שמונח על כף המאזניים בדמוניזציה של ישראל אינו רק מחלוקת גאופוליטית. זוהי קריסה מוסרית עמוקה הרבה יותר. חלק מן המערב מעולם לא השלים עם כך שהיהודי יחדל להיות אובייקט של חמלה וישוב להיות סובייקט של ההיסטוריה.

וכאן מתחיל ההיפוך. מי שמגן על עצמו נעשה התוקפן. מי שקובר את מתיו נעשה לתליין המוסרי. מי שמתמודד עם כוחות של הרס נדרש להתנצל על כך שהוא עדיין עומד על רגליו. ומנגד, אלה המניפים שנאה, קנאות, מלחמת דת והיגיון של השמדה, מוצאים תמיד פרשנים המעניקים להם נסיבות מקלות. מייחסים להם סבל, ולכן לגיטימיות. מייחסים להם זעם, ולכן זכות לעיוורון. מייחסים להם את אוצר המילים של "ההתנגדות", ולכן מעין חסינות מוסרית.

כך קורה שחלק מן השמאל המערבי יכול להגדיר את עצמו כאנטי-אימפריאליסטי, ובו בזמן לעצום עיניים מול האימפריאליזם האירני. הוא מוקיע את עוצמתה של ישראל, אך נותר נבוך להפליא כאשר צריך לנקוב באכזריותו של משטר המולות. הוא יודע לזעוק נגד ירושלים, אך נעשה מעודן, זהיר, מסויג, כמעט ביישן, כאשר יש לדבר על טהרן, על חיזבאללה, על המיליציות, על הטרור המאורגן ועל שעבודם של עמים בידי מנגנונים אידיאולוגיים חמושים.

מיתוס אידיאולוגי

חיזבאללה, מצדו, זוכה לעיתים ליחס שכמעט יש בו מן התועבה. די בכך שהוא נרשם בתוך רטוריקה אנטי-ישראלית כדי שכמה רוחות מערביות יעניקו לו אצילות שאין בו. ארגון חמוש, שלוחה אסטרטגית של תיאוקרטיה אזורית, שחקן קבוע במלחמה, ובכל זאת יש העוטפים אותו בלקסיקון מחמיא, כאילו עצם העוינות לישראל די בה כדי להלבין את טבעו האמיתי של הארגון. זהו תהום עולמנו, לא המעשים הם שקובעים עוד את השיפוט, אלא המקום שאדם או תנועה תופסים בתוך המיתוס האידיאולוגי.

יש לומר כאן בבירור את המושג "אסלאמו-שמאלנות", לא כנוסחה פולמוסית ריקה, אלא כמציאות אינטלקטואלית. מדובר במפגש בין שתי פשיטות רגל. מצד אחד, שמאל מערבי שאיבד כל יכולת לדרג את הרוע, ומצמצם את העולם להתנגדות ילדותית בין מדכאים למדוכאים. מצד אחר, כוחות איסלאמיסטיים שהבינו היטב כיצד לנצל חולשה מוסרית זו כדי להציג את עצמם כדמויות של שחרור, אף שהם למעשה מכונות של שעבוד.

שכן קורבנותיו הראשונים של האיסלאמיזם אינם הפעילים המערביים המתבוננים בו מרחוק כבאיזו אנרגיה של שבירה. קורבנותיו הראשונים הם החברות המוסלמיות עצמן. אלה הנשים המושפלות, המתנגדים הנרדפים, המיעוטים הנמחצים, החירויות הנתונות לפיקוח, הצעירים שנגזל מהם האוויר, העמים ההופכים לחומר גלם של שליטה קלריקלית. האירנים יודעים זאת יותר מכול. הם אינם זקוקים שמישהו יסביר להם מהי תיאוקרטיה. משום כך גולים אירנים רבים מביטים בגועל בתנועות המערביות המסלפות את אויב חירותם והופכות אותו לשחקן רומנטי של ההיסטוריה.

לכן השבר של זמננו אינו עובר עוד בפשטות בין ימין לשמאל. הוא עובר בין אלה היודעים שהטרגי קיים, שדמוקרטיה עלולה להידרש להגן על עצמה, שאומה מאוימת אינה חייבת למות כדי להישאר טהורה מבחינה מוסרית בעיני טרקלינים נאים, ובין אלה הממשיכים לדרוש מישראל שלמות בלתי אפשרית, שלעולם לא היו דורשים משום מדינה אחרת.

יש לומר גם ששנאה זו לישראל אינה רק פוליטית. היא סמלית, תרבותית, כמעט תיאולוגית. ישראל מטרידה מפני שהיא מזכירה לעולם שההיסטוריה אינה סמינר אוניברסיטאי. היא מאבק, זיכרון, גבולות, הישרדות, הכרעות טרגיות ונאמנות לרצף. ישראל מטרידה מפני שהיא מכניסה אל תוך התיאטרון המוסרי המערבי דמות שהמערב שוב אינו יודע לשלוט בה, דמותו של עם שאינו מבקש עוד סליחה על עצם קיומו. וזה, עבור רבים, בלתי נסבל. הם סולחים הכל ליהודי חסר ההגנה. הם אינם סולחים דבר ליהודי המגן על עצמו.

אחריות ממשית

הוגי הצלילות הגדולים כבר הזהירו על כך, כל אחד בדרכו. ריימון ארון לימד אותנו שהאידיאולוגיה מתחילה במקום שבו מסתיימת תשומת הלב לממשות. קאמי ידע שככל שמצדיקים את האלימות בשם מטרה הנחשבת לצודקת, כך סופם תמיד לבגוד בחיים עצמם. חנה ארנדט הראתה כיצד עצלות המחשבה פותחת את הדרך למהפכים החמורים ביותר בשיפוט. ועמנואל לווינס הזכיר שהמוסר אינו שכרון מילים, אלא אחריות ממשית כלפי פנים ממשיות. והרי זה בדיוק מה שקורס היום בחלק מן השמאל המערבי, היכולת לראות את הפנים הממשיות מאחורי ההפשטות המיליטנטיות.

התוצאה מונחת לפנינו. דמוקרטיה לא מושלמת אך חיה, המותקפת מכל עבר, מוצגת כרוע העיקרי. כוחות של הרס, שלוחות של תיאוקרטיה, סוכני מלחמה אידיאולוגית וצבאית, נעטפים בשפת ההתנגדות היוקרתית. גולים היודעים מהי עריצות נדחקים הצדה לטובת אקדמאים המשחקים במילים. עמים שנלקחו כבני ערובה הופכים לסמלים של סמינר. והמערב, שחשב את עצמו למולדת ההבחנה, מגלה שהוא עלול גם עתה לשקוע בתשוקת ההאשמה, בפחדנות מוסרית, ובחוסר היכולת להבחין בין אויב טרגי לאויב מוחלט.

כן, בולטת לעין בימים אלה התנגשות. אך אין היא מעמידה רק מדינות או מחנות אלה מול אלה. היא מעמידה זו מול זו שתי אנתרופולוגיות. מצד אחד, אנושות המתמוססת בתוך הרגש, חסרת יכולת לשפוט, שיכורת תנוחה, מהופנטת ממידת מוסריותה המדומה, ומוכנה להצדיק כל אלימות, ובלבד שתופנה נגד האשם הרשמי. מצד אחר, אנושות מפוכחת יותר, צלולה יותר, היודעת שהחירות מאוימת בידי כוחות ממשיים, שהריבונות איננה מותרות, שההגנה איננה פשע, ושהחובה הראשונה של הרוח היא שלא לשקר על העולם.

לכן יהיה צורך לבחור. לבחור בין הסיסמאות לבין האמת. בין התיאטרון המוסרי לבין כובד הראש ההיסטורי. כי זהו אכן הדבר שרבים אינם יכולים עוד לשאת, שישראל מבקשת לחיות, שאינה מתנצלת עוד על הגנתה העצמית, ושהיא מסרבת להגיש את גרונה כדי שהמערב יוכל להמשיך להאמין שהוא מוסרי. ואולי זהו, בעומק הדברים, השערורייה האמיתית. לא שישראל טועה לעיתים, ככל אומה חיה, אלא שהיא מוסיפה לעמוד זקופה במקום שבו רבות אחרות כבר נכנעו בנפשן.