יאיר גרבוז: ענק באדם

את יאיר ומרגלית הכרתי באילת. ניצה ברזניאק, אשתי המנוחה, ניהלה בשנות ה-70 של המאה הקודמת את המדרשה לאומנות מטעם עיריית אילת. ניצה הבינה שללא קשר למוסדות האמנות במרכז הארץ, יהיה קשה מאוד לקדם את הוראת האמנות בפריפריה הכי נידחת בארץ, וכן, למרחק מן המרכז יש משמעות. הסכמתו המיידית של יאיר גרבוז להגיע לאילת ולהרצות שם, לאחר שיחת טלפון אחת עם ניצה - אף שלא הכיר לא אותה ולא את הסדנה שהקימה - הייתה רגע מכונן.

מאותו הרגע, ועד לפני "ימים ספורים", רוחו של יאיר ריחפה בביתנו. לניצה הציירת הוא היה למנטור, כשזיהה במבט ראשון את כישרונה העצום וליווה אותה עד מותה המוקדם מדי. לי, יאיר היה חבר קרוב. יאיר תמיד היה מוכן לעשות הכול, הכל כדי לעזור, "בתנאי שנשתה גם משהו לטובת חיינו".

לפני זמן לא רב הצגתי בפניו ציור שצייר נכדי. קשה לי לתאר את המפגש בין ילד בן עשר לבין יאיר. מי שלא ראה לא יכול להבין כיצד הוא התעלם מכל הסובבים ודיבר עם ליאו בשפתו. ובאותו הרגע הבנתי מחדש את משמעות הביטוי "ענק בגנו". כי יאיר ידע להיכנס אל ה"גן" של ילד בן עשר, להיות שם איתו באמת, לראות, להקשיב, להתעניין, בלי התנשאות ובלי מרחק. זה היה גן קטן, רגע אחד, כמעט פרטי, אבל בתוכו עמד ענק.

על כישרונו הציורי והספרותי של יאיר עוד ידובר רבות; זה כמעט מובן מאליו. אבל מי שזכה להכיר את יאיר מקרוב יודע שהגדולה האמיתית שלו הייתה במקום אחר: באנושיותו, בחברותו, בהיותו שם ובנכונותו להיות שם. מענטש אמיתי. כך גם ביחסיו עם מרגלית, בשותפות העמוקה, בשקט, בנאמנות ובאהבת האדם האינסופית שהייתה בו - אהבה שלא ביקשה דבר לעצמה, אלא רק נתנה.

יאיר לא נשאר בגנו. אני יודע שהוא ידע להיכנס לגנים אחרים, שוב ושוב, ולהותיר בהם סימן. ולטובת סגירת המעגל הפרטי שלנו, היום נכדי ממתין בכיליון עיניים ללמוד בבית הספר לאמנות בתל אביב. ואולי, במובן העמוק ביותר, גם זה מהווה חלק מן המורשת של יאיר.

יאיר לא היה רק ענק בגנו. הוא היה ענק באדם. יאיר, תודה! יהי זכרו של יאיר ברוך.