ההבנה ההוליסטית מול אקזיסטנציאליזם עקר

תפיסה הוליסטית היא תפיסה אופטימית מיסודה. למעשה, הבסיס שלה מצוי בצד הרוחני של תורת התרמודינמיקה. על-פי ההשקפה הפיזיקלית של התרמודינמיקה, השלם מהווה את סך כל חלקיו ומכאן שהוא לא ניתן להפרדה באמת, מכיוון שכל חלק בו קשור ונוגע במשנהו. ניתן לראות את הכללים הללו בכל חלקי החיים: בבריאות, בעבודה, במערכות היחסים, בתזונה, בהשקפת העולם ובאהבת הטבע. בימינו דומה כי קיים בהחלט מאבק מה, די ברור, בין ההבנה ההוליסטית לבין ההשקפה האקזיסטנציאליסטית שהולכת ונעשית יותר ויותר עקרה.

האקזיסטנציאליזם העקר הוא צורת קיום ואולי גם השקפה שבה האדם חי ומניע את עצמו מתוך סתמיות בלתי נמנעת, המונעת רבות על-ידי אדישות, ניכור והצירוף הבלתי נמנע ביניהם. הבחירה באקזיסטנציאליזם עקר מונעת ונובעת מאליה גם מקיום פוסט-מודרני, שבו כל דבר אינו חלק נפרד להשלמת השלם, אלא מעין מהות או ישות השוואתית גרידא, ומכאן צומחת נהנתנות בולמוסית עם חוסר משמעות. ההצלחה תופסת את עיקרה במוטיבים חיצוניים של מראה, כסף, רכוש, כיבוש ונוחות מרבית, כי השאר למעשה אינו קיים. וכך, הדבר מוביל לאיבוד כללי של המשמעות בחיים.

אז היכן נפגשות שתי השקפות אלו זו מול זו?

1. שורשים וחיבור מול תלישות

ההבנה ההוליסטית היא פורייה במהותה. היא מעניקה לאדם קרקע ושורשים. כשאתה תופס את עצמך כחלק מרצף רחב יותר - היסטורי, משפחתי, תרבותי או קוסמי - כל פעולה, זיכרון או יצירה שלך מקבלים תהודה. יש זרימה של אנרגיה והמשכיות; העבר מזין את ההווה, וההווה זורע את העתיד.

האקזיסטנציאליזם העקר מנתק את החוטים. הוא משאיר את האדם תלוש, ברגע הווה קפוא ומבודד. התפיסה שאין שום מהות, שום קשר קודם ושום חשיבות למה שהיה לפנינו או למה שיהיה אחרינו, הופכת את החופש האנושי לנטל כבד מנשוא. החופש הזה כבר לא משחרר, הוא משתק. אם דבר אינו קשור לדבר, אז שום פעולה אינה נושאת פרי אמיתי.

2. המשמעות: יצירה חיה מול מעגל סגור

בהוליזם, המשמעות היא דינמית ומולידה חיים. המפגש של הפרט עם השלם מייצר סינתזה חדשה - כמו שפה, כמו שירה, כמו שושלת. ישנה הבנה שהכאב, האובדן והשמחה כולם חלק מרשת אחת, ולכן ניתן להתמיר אותם ליצירה בעלת ערך.

באקזיסטנציאליזם העקר, המשמעות הופכת לסיזיפית. זהו המצב שבו האדם מכיר באבסורד, אך במקום למצוא בו מרד יוצר (כפי שאלבר קאמי קיווה למצוא), הוא שוקע אל תוך המסקנה שכל מאמץ הוא חסר תוחלת. המחשבה נלכדת בתוך עצמה, במעגל סגור של ניתוח עצמי ומודעות-יתר, שבו שום רגש או רעיון לא יכולים להכות שורש ולהצמיח דבר. לכן הוא מתמקד ביתר שאת אך ורק בדברים חומריים ובהצלחה חומרית.

3. היחס לאחר ולעולם

ההוליזם רואה באחר שותף חיוני. פגישה עם אדם אחר, עם נוף או עם זיכרון היא מפגש בין שני חלקים של אותו השלם. זו גישה שמולידה אמפתיה עמוקה, שותפות גורל והבנה שהביוגרפיה הפרטית שלנו שזורה בביוגרפיה של המקום והזמן, ואולי גם של האדם שלפנינו (מושג "האחר" אצל מרטין בובר ועמנואל לוינס, למשל).

האקזיסטנציאליזם העקר מייצר חומה. האחר נתפס לעיתים קרובות כאיום על החופש ("הגיהנום הוא הזולת"), והעולם נתפס כאובייקט זר ומנוכר. במצב הזה, האדם נותר נעול בתוך חוויית הבדידות שלו, מוגן אולי מפני אשליות, אך חסום מפני היכולת לחוות קרבה חמה, השתייכות או התמסרות למשהו שגדול ממנו.

הניגוד הזה מדגיש שהאקזיסטנציאליזם, כשהוא מתרוקן מהדחף החיוני ליצירה עצמית והופך לעקר, משאיר רק את המדבר של הקיום. מולו, ההבנה ההוליסטית מבקשת למצוא את המים החיים - את החיבורים הסמויים מן העין שהופכים את החיים, על כל הכאב והיופי שבהם, למשהו שלם ובעל ערך. שתי ההשקפות הללו מותירות את חלל הבחירה החופשית לבני האדם. במה לבחר. הבחירה הזאת בסופו של דבר מנתבת לגמרי בימינו את מהלכי חייו של האדם לתמיד.