אסון שגרם לקריסה

הצניחה הראשונה

בצניחה הראשונה אירעה תקלה. המצנח נתפס בזנב המטוס ונקרע. המפקד הקרבי של היחידה, איתמר גולני, צנח "נר".¹ הוא כתב ביומנו:

• 
  "לעזאזל, המצנח היה קרוע. בשעת המסדר היו שלושה בעלי שפם, ואחד אף זקן לו. חם היה. המנועים טירטרו והרקידו כל עצב, שרו ו׳עלזו', חיפו על פחד כמוס, על צל-ספק מכרסם. ׳עורי דבורה, עורי דברי שיר׳, עלו צנחנים והצליחו!
  
  "האגודל היה משקיט, מרגיע. מצנח נפתח. המספר הלך ופחת, בזה אחר זה נמוגו מפִתחו הפעור לחללו של מרחב. נשארו שלושה בלבד. זימזמו מנגינה עצובה ומתמשכת, אותה מנגינה לילית מזכירה ומרעידה נימים דקיקות, פותחת אישור לאור, לחוויות שחלפו.
  
  "- - אל תשיר אותם סתם, שיר רק בשעת צורך - ׳הם׳ עלו, ניצבו בכל עוצמתה של עצבות, נראו ברורים ובהירים בכל צללי תווי-פניהם הסמויים. בכל עמקן וזהרן של עיניים, בכל עווית-פה ומצמוץ עפעפיים, בכל מאורם כי רב.
  
  "לעזאזל, המצנח קרוע.
  
  "רגע בו רציתי בהתייחדות, בקרבת-יתר, בריחוק מכל מוחשי ומכביד, אבד. המצנח היה קרוע.
  
  "החלל היה רחב, פעור-פה ובולע. זדון רוח וטיסה מטורפת. רגע שכה חשקתי בו, נגזל".²
  

אחד הנוכחים בצניחה ההיא היה קלמן אופיר, לימים מדריך צניחה וראש מחלקת ציוד ביטחון בבית הספר לצניחה של צה"ל. אופיר, איש הפלמ"ח שהתנדב לצנחנים, הכיר את גולני עוד מהימים שהיה מפקד מחלקה מחטיבת יפתח ביגור; לדברי אופיר, גולני היה מפקד הפלוגה ששמו הולך לפניו, וספורטאי מעולה, והצטיין בכוחו הפיסי. לפיכך שוחרר מהשתתפות מלאה בקורס הצניחה ולא עבר את כל האימונים החיוניים למניעת תקלות ולהתגברות עליהן. אופיר סיפר שאנשי הקורס הראשון צנחו ממטוס "קומנדו" מגושם ומהיר יותר ממטוס ה"דקוטה" ששימש אחר-כך את צנחני צה"ל. הצניחה ממטוס "קומנדו", ללא אימון, מזמינה תקלות. איתמר יצא מן המטוס "לא טוב". המצנח שלו היה מפותל, והוא לא ידע איך לפתוח את הפיתולים. "החלונות" (הקרעים) שנפערו בחופה והפיתולים הגבירו את מהירות הנפילה, והוא ספג חבטה עזה. אף-על-פי-כן קם, התאושש והוחזר לבסיס בג'יפ.³

ישעיהו דר הסביר מדוע נפתחו "החלונות" בחופה: רוב המצנחים נמצאו במחסן יפואי שהבריטים איחסנו בו את ציוד הביטחון של יחידות הצנחנים שלהם: חופות, מיתרים, אבזמים. בוגרי הקורס הצ'כי, בראשות מפקד המחלקה לציוד ביטחון של היחידה, אברהם מנטל, הרכיבו את המצנחים מהפריטים הללו. תקינות המצנחים נבדקה כך: הם הוטלו ממטוסים קשורים לבובה שמשקלה כמאה ועשרים קילוגרם. מצנחים שעברו מבחן זה בלי תקלות שלוש פעמים נמצאו ראויים לשימוש. לדעת דר, התגלו הפגמים במצנח של איתמר גולני בהפעלה הרביעית. כלומר, בצניחה החיה.⁴

מותו של איתמר גולני

הצניחה השנייה של הקורס תוכננה ל-16 בנובמבר. איתמר גולני הרגיש שהוא הולך למות. הוא דיבר על המָּוֶת ועל חבריו הנופלים וכתב עליהם. את הרשימה האחרונה ביומנו הקדיש לנופלים:

"׳הם׳ היו יקרים וטובים מדי, הם נשתרשו בלב, בנפש, הם הפכו לחלק ממך, לצורת מחשבה, להרהור. קיבלת ונתת הרבה מכדי שתשכחם. הם אינם אך ענפיהם, בדיהם, עדיין ירוקים ומלבלבים בעולמך, ולא באותו נוף שהשאירו. לעתים תחוש שענפיהם תוכך הם צומחים, משגשגים, מלבלבים; מוסיפים לפרוח, למרות שאינם.

"הם גדלו בעולמך הפנימי, והרחיבוהו. הם אינם בממשי, בשכלי, אך חיים וקיימים בנפשי, ברוחנו, בפנימי, במעשיך...

"יש והמָּוֶת סותם את הגולל על כל הפנימי שבך, על רצון המחשבה הזכה, משתק את הרגש וההתפתחות, מרעיף שחור - השלמה ועצבות.

"מבט עצמך מפני זהרם של ׳הולכים׳".⁵

ערב הצניחה השנייה סיפר איתמר לאפרים שפירא כי הוא מרגיש שמותו קרוב. "יש לי הרגשה שאני בתוך בועת סבון, רואה יקום ומרגיש עצמי מנותק ממנו", אמר לו איתמר. שפירא סיפר: "הוא אמר דברים אלה בשלוָה, כאילו אין אפשרות אחרת וזו התפתחות טבעית והכרחית. שלוש פעמים בחייו נחשב איתמר להרוג וחזר ממשימות ׳אבודות׳. חבריו בפלמ"ח אמרו לו: ׳אתה אף פעם לא תמות, כי מי שנחשב למת וחוזר, כאילו מתגבר על המָּוֶת׳. הזכרתי לו דברים אלה בשיחתנו האחרונה. הוא השיב: ׳אין לי תשובה הגיונית. זו תחושה, ואני מכיר בה ומקבלהּ כמו שאני מקבל את הרעב בזמן שאני רעב׳. עשיתי אקרובטיקה רטורית כדי להוציאו משוויון-נפשו ביחס למותו הממשמש ובא, אבל הוא היה שלם עם עצמו ועם מצב של סף חידלון.

"כשעמדנו לנסוע מהבסיס ב'אחוזה' לשדה התעופה ברמת-דוד, לצנוח, אמר מדריך הצניחה, קפטן שוקורון: ׳איתמר, המצנח שלך נקרע בפעם הקודמת וניצלת בנס. אסור לך להתגרות בגורלך בפעם השנייה. אל תצנח היום׳. איתמר עמד בתוקף על כך שיצנח WITH פקודיו, שנועדו ללכת אחריו למשימות מיוחדות".⁶

איתמר היה רביעי בדבוקה השנייה. שלושה-עשר חניכים צנחו לפניו, ולאיש מהם לא אֵרעה תקלה כלשהי. כשקפץ איתמר נתפסו ציציות מצנחו (הבריטי) בזנב האחורי של המטוס. קלמן אופיר אמר שגם סיבת התאונה הזאת הייתה האימונים הלא-מספיקים. המצנח לא נפתח, ואיתמר גולני נגרר אחרי המטוס ולא היה יכול לא לחזור אליו ולא להינתק ממנו. המטוס טס בגובה שלוש מאות מטרים ובמהירות מינימלית, מאתיים קילומטר לשעה. הדלק שבמיכלים הספיק לשלוש שעות-טיסה. מיד אולתרה תוכנית הצלה. כל היושבים במטוס היו מוכנים להסתכן. המדריכים ניסו להחזיר את איתמר למטוס, ולא הצליחו. לבסוף הוחלט שהמטוס יטוס נמוך מעל לים ואיתמר יפתח את סגר המצנח, יינתק וייפול למים. מטוסי-סיור חגו מלמעלה וסירות חיל-הים שוטטו מלמטה, מוכנות לאסוף את הצנחן כשיפול. אחרי עשרים ושבע דקות של טלטלה בזנב המטוס השתחרר איתמר מכבליו, צנח לים, צלל במים השקטים ונעלם. יותר משבוע חיפשו חבריו את גופתו על החוף שבין עכו לעתלית. בחיפושים השתתפו כל הצנחנים, בני משפחתו וידידיו הרבים. הגופה לא נמצאה.

מותו של איתמר גולני הכה בהלם את יחידת הצנחנים המתארגנת, וזמן רב לא התאוששה ממנו, אולי עד שאריאל שרון נתמנה למפקדהּ (אחרי חמש שנים, בתחילת 1954). איתמר גולני היה מן המעולים שבמפקדים הקרביים במלחמת העצמאות. הייתה בו מזיגה נדירה של מפקד קרבי נוקשה ועז נפש, ההולך בראש אנשיו ודורש מעצמו יותר מאשר מפקודיו, ושל אינטלקטואל בעל נפש רגישה וביקורתית וכָמֵהַּ לביטוי. צה"ל לא הִקצה לצנחנים מפקד אחר בשנה ההיא, והיחידה התפוררה. כך לא נוצלה עוד אופציה להתאים את צה"ל של סוף מלחמת העצמאות למשימות לחימה בטרור הערבי אחרי חתימת הסכמי שביתת הנשק. מחדל זה גרם כשלונות לא מעטים בלוחמת האנטי-טרור, והמשבר בקו הראשון של צה"ל נמשך עד שהוקמה היחידה 101 באוגוסט 1953.

יחידת קרב לדוגמה

יואל פלגי וסגל הפיקוד לא הבינו שיחידת הצנחנים הוכתה מכה אנושה, וניסו להמשיך ב"עסקים כרגיל". קורס הצניחה הראשון הסתיים בסוף נובמבר, כשנסתיימו במטה הכללי ובחזית הדרום ההכנות למבצע "עין" ("חורב"), לסילוק הפולש המצרי אל מעבר לגבולות ישראל. ראש אגף המבצעים של המטכ"ל, יגאל ידין ועוזריו, השתעשעו ברעיון הצנחת צנחנים באל-עריש, כדי לחבל בצירי אספקה ובמִפקדות ולהעלות את הפיקוד המצרי על קרני הדילמה (משימה דומה הוקצתה לחטיבת מילואים של הצנחנים אחרי תשע-עשרה שנה, לקראת מלחמת ששת הימים. המשימה בוטלה ברגע האחרון. ראה להלן).

ימים אחדים לפני תחילת המבצע נכחו ידין ועוזריו בתרגיל צניחה בעמק יזרעאל. המדריך לאאימון גופני ולג׳ודו, בנימין קורן, צנח בדבוקה הראשונה. מצנחו לא נפתח, והוא נפל כאבן ונהרג. ידין שאל את הצנחנים אם הם מוכנים, אף-על-פי-כן, לבצע צניחה קרבית. התשובה הייתה חיובית, אבל הם לא צנחו: היה חשד שהאויב חיבל במצנחים.

צנחנים שהשתתפו במלחמת העולם השנייה סיפרו על אחת משיטות החבלה של הימים ההם: התזת חומצה על המצנחים. כל המצנחים נבדקו, והחבלה לא נמצאה. אגף המבצעים ביקש לשתף את הצנחנים במבצע "עובדה" (מארס 1949), שנועד להבטיח את שליטת ישראל באילת. היה זה מסע מפרך, ללא לחימה, של חטיבות "גולני" ו"הנגב". שיתוף הצנחנים במבצע בוטל ברגע האחרון.

התפוררות ובנייה מחדש

אי-תפקודם של הצנחנים כיחידה קרבית גרם אי-נחת בצה"ל, וכמה יחידות היו מעוניָנות לספח אותם. יצחק שדה, אשר היה מפקד חטיבה 8 המשוריֶנת, ביקש לספחם לחטיבתו. יואל פלגי ביקש שהיחידה תסופח לחיל האויר. הוא ביקש ראיון בעניין זה עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ועם הרמטכ"ל יעקב דורי. פלגי רכש תת-מקלעים גרמניים מתקפלים מסוג "שמֵייסֶר" בשביל היחידה שלו, וביקש לצייד אותה באופנועים מתקפלים, אבל היחידה התפוררה. רבים עזבו אותה, האחרים לא הצטיינו במשמעת ורבים מהם עבדו בנמל חיפה כדי לעשות כסף; קלמן אופיר סיפר שהסַּבָּלים הוָתיקים ניצלו אותם בלי רחמים. ישעיהו דר סיפר שאחדים מהם שלחו את ידם בגנֵבה מחנויות. אחרים נטלו אוטובוסים בלי רשות והשתמשו בהם לנסיעות פרטיות. לימים סיפר קלמן אופיר (שהגיע לדרגת סגן-אלוף בצה"ל): "המפקדים לא ידעו מה לעשות עם היחידה. ליואל פלגי הייתה מודעוּת ואיכפתיות לנושא הצנחנים, אבל הקצינים שסבבוהו מוטטו אותו במקום לעזור לו... היו אלה אנשים הוללים, שטיילו הרבה בג׳יפים מצוחצחים ולא דאגו לפרט. הייתה אז מחיצה גדולה בין ׳הגנרלים׳ לבין ׳העם הפשוט׳. איש מהקצינים לא ישב איתנו ולוּ פעם אחת ולא שאל מה מציק לנו וּלמה אנחנו זקוקים. על-פי האימרה המפורסמת שאין חיילים גרועים אלא יש מפקדים גרועים, נבע כִּשְלון יחידת הצנחנים הראשונה של צה"ל ממשבר בפיקוד...".

יואל פלגי קיבל על עצמו את האחריות לכישלון והתפטר. אחדים מסגל הפיקוד ניסו לשָוא לשמור על המסגרת. אחד מהם היה המדריך לחינוך גופני מוסקה מוסטון.

במארס 1949 החליט המטה הכללי להעמיד את יחידת הצנחנים תחת אחריותה של מחלקת ההדרכה (מה"ד). ראש מה"ד היה אז חיים לסקוב, שפרשׂ על הצנחנים את חסותו ושכנע את הרמטכ"ל יעקב דורי למנות את יהודה הררי למפקד היחידה. הררי, לשעבר איש האצ"ל, שֵרת במלחמת העולם בצבא הבריטי, ב"בריגדה", והיה סַมָּל במחלקתו של לסקוב. הוא הצטיין בקרב, וקיבל עיטור מיוחד על אומץ-לב ותושיה. במלחמת העצמאות היה מפקד פלוגה בחטיבה 7 בגדוד של לסקוב, נלחם בקרבות לטרון, נפצע והמשיך לתפקד כמפקד קרבי. לסקוב סבר שהררי, איש אסכולת הצבא הבריטי, יטפח את הצנחנים כיחידת עילית, כפי שאמור היה לעשות לפניו הפלמ"חניק איתמר גולני. במארס 1949 הועברה יחידת הצנחנים רשמית למה"ד, ובפקודה נכתב שהיא "תאורגן כיחידת קרב לדוגמה ותאומן בכל תפקידי קומנדו".

הרוצה בשלום ייכּון למלחמה

הלקח שלא נלמד בפרשת יחידת הצנחנים הראשונה היה שצה"ל במלחמת העצמאות לא היה צבא מקצועי, אלא מיליציה הפועלת על-פי אינטואיציה של מפקדים, ממפקד כיתה עד רמטכ"ל, ובעזרת מוטיבציה של לוחמים בקו הדם. בצבא כזה ניתן היה להשתלט על לוד במבצע "לר-לר" ("דני") בעזרת האינטואיציה של המג"ד משה דיין (לימים רמטכ"ל) והמוטיבציה של לוחמי גדוד 89, אך צה"ל נכשל אז לחלוטין להשיג שתיים ממטרות המבצע: לכבוש את לטרון ואת רמאללה במחיר כבד מאוד. צבא מיליציוני כזה לא יכול לקיים ולהפעיל יחידת צנחנים שבהפעלתה דרושה מקצועיות. הוא גם נכשל לנטרל את החמאס ב-7 באוקטובר 2023 ואת הרחפנים של החיזבאללה בעת כתיבת שורות אלה. את התובנה הזאת ניסח זאב ז'בוטינסקי עשרים וחמש שנים לפי כן, ב-1923, במאמרו "קיר הברזל - אנחנו והערבים".⁷ האיש החזק ביישוב היהודי בשנות העשרים, דוד בן-גוריון, התעלם, כולל חבריו, מהתובנות של יריבם הפוליטי, בגלל סיבות תרבותיות ופוליטיות, ואפילו תלמידו וממשיכו של ז'בוטינסקי, מנחם בגין, התעלם מהם לאחר שנבחר לראשות הממשלה לאחר המהפך הפוליטי ב-1977. אותם דברי אמורים גם על בנימין נתניהו, הלומד על בשרו את התוצאות במלחמה הנוכחית בלבנון. הלקח ההיסטורי כאן ועכשיו: דרושים לישראל תרבות מלחמה, מנהיגים ומפקדים המבינים לעומק את הֲוָיַת הצבא והמלחמה, ו"מכון ויצמן" לבִטחון ישראל שיכשיר אותם לכך. הרומאים בימי קדם הבינו זאת ופעלו על-פי העיקרון: "הרוצה בשלום ייכּון למלחמה" (סִי וִיס פַּאצֶם פָּרָה בֶּלוּם)⁸, כי לפי הרקליטוס מאפסוס, שחי במאה החמישית לפני הספירה, "המלחמה היא אבי הכֹּל, היא המולכת בַּכֹּל, היא הבוראת אֵלים, היא הבוראת אנשים".⁹

---------------------------

בשבוע הבא: הישראלים לא הבינו את מצבם האסטרטגי במזרח התיכון לאחר תום מלחמת העצמאות; ישראל התרחבה מאוד; מדינה ללא עומק אסטרטגי; מחיר כבד בגלל מלחמה עם; מיליציה, ללא צבא מקצועי באשמת דוד בן-גוריון; קשיים כלכליים; מצבה הבין לאומי של ישראל הצעירה; קליטת עליה קשה; מדינות ערב אחרי התבוססה ב-1948.