חבר אתה כבר חסר

ביום שישי עם בוקר, במטוס שיצא מניו-יורק ולפני נחיתתו בישראל, הלך לעולמו עו"ד אריה צ'רטוק, מן הדמויות הססגוניות של תל אביב ובתי-המשפט בעיר. בן 86 היה. ביום שני הוא הובא למנוחות עולמים בבית העלמין נחלת יצחק, שם טמונים הוריו ורעייתו. נשאתי דברי הספד. חלקם מובא בזאת.

"אני מתגעגע". כך אמרת לי, אריה, באותו יום חמישי בערב, לפני כחודש ימים, כשהסברת לנו פשר נסיעתך הפתאומית לאמריקה. כי כשאתה מחליט - אתה מבצע, ויהי מה, יהיו הקשיים ככל שיהיו! הגעגועים גברו עליהם. רק שתחזור בשלום - חשבתי בלבי. התמונות שנשלחו מניו-יורק ומוושינגטון הראו כמה אתה זורח ופורח. נהנה מכל רגע. הייתה לך בביקור רק אכזבה אחת - לא הצלחת לפגוש את טראמפ, או איזה בכיר אחר במימשל, כדי לתת לו עצה מקורית איך לצאת מהמצב המתוח הנוכחי...

כמה שמחנו שהביקור בן שלושת השבועות עבר בשלום. היית בפסגת העולם, בפסגת החיים, והנה אתה כבר על המטוס, במחלקת עסקים, בדרך חזרה הביתה, ובאמתחתך מלאי עצום של סיגריות לשבועות הבאים. חפיסות הסיגריות נותרו על השולחן, הבית נשאר ריק. כשלושת רבעי השעה לפני נחיתת המטוס בנתב"ג, לא עמד לך לבך ונפטרת בפתע, על מושבך בשחקים.

פרידה מחבר של שישים שנה

להיות חבר שלך, אריה, הייתה זכות גדולה. לי הייתה זו זכות בת 60 שנה ויותר. יכולת להזכיר לי נשכחות ושמות מאז אותם ימים רחוקים - תוך קריצת עין וחיוך ממזרי מפה לאוזן, או אירוע כזה או אחר, ששנינו היינו שותפים לו. כמעט לא השתנית מאז. אותה דמות צבעונית, אותו פה פולט דברי שנינה, חידודי לשון, אותן שתי אצבעות עם הסיגריה הניצחית, הנעוצה בהן, בשבילך החיים היו בדיחה אחת גדולה. עד שגופך החל לבגוד בך.

היית תמיד במרכז העניינים ובמרכז המעגלים, וחלילה שמישהו ינסה להשמיע בדיחה בנוכחותך - מיד תבטל אותו בהינף היד האופייני ותפליט: אוי, כמה אתה לא מעודכן ומיושן... מה שאתה חושב - אתה אומר ללא חשבון, צחוקים, הנאות חיים, טוב לב, חכמה ודעתנות, עמידה על שלך - כזה היית. ומעל לכל - הנאמנות לחברים.

הבה נודה: היו לך כמה כישלונות. קיבלת אותם ברוח טובה. למשל, כשביקשת להיות יושב-ראש הליכוד. זה היה לפני יותר משנות דור. אבל מה לעשות? - זכית רק בשבעה קולות, או כשניסית בשנת 2000 להיות ראש עיריית תל אביב. קיבלת רק כ-800 קולות, כדרכך, לא לקחת כישלונות אלה ברצינות יתרה...

והיו לך כמובן גם הצלחות, מעבר להופעותיך הססגוניות והלוחמניות בבית המשפט. הקמת ארגון בשם 'הורים למען חיילים', בעצם היה זה ארגון של איש אחד. עו"ד אריה צ'רטוק. היית המנוע מאחורי כמה כתבים ובראשם כרמלה מנשה, שהוציאה לאור את הכשלים והמחדלים שחשפת, בין היתר באמצעות הילדים-החיילים שלך, בעת ששירתו בצבא. תור של הורים השתרך בפתח משרדך ברחוב לסקוב, כדי להיעזר בשירותיך המשפטיים - בהתנדבות כמובן, למען הסרת עוול שנעשה לבנם בצבא.

בין דון-קישוט לאיש משפחה גאה

כאיש לאומי, עצמאי בדעותיו, היית גאה במדינה - אבל לא הפסקת לקטר על מנהיגיה מימין ומשמאל. אהבת את המולדת - אבל לא חסכת מאיתנו את נבואותיך האפוקליפטיות, כי הקץ קרוב. ספק אם בעצמך לקחת אותן ברצינות. ראית שחורות. היית פסימי, וגם התבדית. אהבת את בגין - וביקרת אותו, חברת לגנדי - ונטשת אותו. מין דון-קישוט, שנלחם בכל טחנות-הרוח שלנו, בביורוקרטיה, בכשלים, לעתים מצליח, לעתים כושל. בז לטיפשותם, צוחק צחוק מר על מחדליהם. גם תרמת למדינה - והמדינה, או המלחמה שבה השתתפת, מלחמת יום הכיפורים, "תרמו" לך בשירותך הצבאי ברמת הגולן רסיס מתכת במותן, שעימו אתה הולך למנוחת עולמים.

גאווה הייתה לך על משפחתך, את שורשיך חיפשת בליטא. שיכנעת אותי להצטרף אליך לנסיעה המכאיבה ההיא, בווילנה, בקובנה, שם חיפשת לשוא את בית משפחתך. יחד דישדשנו בשלג בגיא ההריגה בפונאר, והעצב היה רב. אובדנה של אסתי רעייתך לפני שלוש שנים, לה נישאת ב-1970, היה קו השבר. התנחמת בשלושת בניך, נשותיהם, ילדיהם-נכדיך, וזרחת בחגיגת הבר-מצווה של מתן נכדך אך לפני חצי שנה. זה היה מפגש משפחתי וחברי כל כך מרגש, בדיעבד - מיפגש פרידה מכולנו.

חברות עם אריה הייתה חברות של אמת, חברות של שמחה ואושר, ונאמנות, צחוקים ורכילות, שנינות, ושפע של דברי חוכמה משפטית ויהודית, והלצות. היית הארי שבחבורה, חבר שכולם אוהבים. עם החברים הקרובים הקמת את פורום יום שישי במסעדת "שמוליק כהן". אבוי היה למי שניסה לתפוס את מקומך הקבוע בראש השולחן... לגמנו וודקה בשקיקה, וגם את אימרות פיך השנונות, בולעים בסלחנות את פליטות הפה שלך, לפעמים מביכות, לעתים חוזרות על עצמן ("הנה עוד אחת שלא מבשלת", למראה אישה שבאה לקחת אוכל יהודי הביתה). ובין ביס לביס הסיגריה הדקיקה לא משה מבין שפתיך.

שולחן שהלך והידלדל עם לכתם של ד"ר איציק אוטרימסקי, גיא ניסנסון, ד"ר ג'רי וייס, זיכרם לברכה - ועכשיו גם אתה. חלל גדול נפער בלבנו, חבריך, עם הסתלקותך. אריה, תעשה חיים גם שם, למעלה בשמיים, אני כבר מתגעגע.