נתניהו בפטריוטים - ראיון המנהיג ההיסטורי

ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר ל"פטריוטים" (30.06.26) לאחר תקופה קשה. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ התהפך עלינו ב-180 מעלות. הופעל על ישראל לחץ אמריקני מסיבי לסגת מלבנון, ואף הושמעו איומים מרומזים על עצירת חימושים אם לא נתיישר עם הדרישות. אבל נתניהו ניווט נכון את האירוע. הוא משך זמן, הוביל יחד עם מזכיר המדינה מרקו רוביו להסכם המצוין עם לבנון, ונתן ליועצו של טראמפ סטיב ויטקוף ולסגן נשיא ארה"ב ג'יי די וואנס לשקוע בביצה האירנית, כשברקע פורסמו אתמול דיווחים שלפיהם טראמפ שוקל לתקוף שוב באירן, לאור כישלון השיחות עם המשטר האירני. וכבונוס, נתניהו קיבל את הודעת השופטים, שלפיה דה-פקטו סעיף השוחד נגדו בתיק 4000 כבר אינו קיים.

נתניהו נראה טוב, אפילו טוב מאוד, עבור אדם המתקרב לגיל 80 ומתמודד בהצלחה עם לחצים בלתי נתפסים. למרות שהוא רזה יותר, פניו נראות חיוניות ולא חיוורות, משום שלדבריו הוא מקפיד לעסוק בספורט. נתניהו מבין היטב, על משקל דבריו של מרשל מקלוהן ש"המדיום הוא המסר", שגם "המראה הוא המסר". נוסף על כך, הוא ידע לשלב הומור עם אמירות נוקבות, בטון סמכותי אך לא מאיים מדי. במינון המדויק של כוח שאינו מתאמץ.

החזון הפוליטי והביטחוני של ראש הממשלה

נתניהו בא לנצח בבחירות. הוא ממוקד מטרה. המסר שלו משלב בין החוץ לבין הפנים. כלפי חוץ הוא טוען, ובמידע רבה של צדק, שהוא היחיד שהיה יכול להביא את התוצאות המרשימות של המלחמה. לא איזנקוט, לא בנט, ובוודאי לא לפיד. הם היו מתיישרים עם הלחץ האמריקני ומפסיקים את המלחמה כבר בשלב הכניסה לרפיח. הם היו נכנעים, וכלי התקשורת ההגמוניים היו משווקים גם את זה כהצלחה גדולה. בעניין הזה נתניהו בהחלט צודק. הוא גילה נחישות, אורך רוח, התמדה ויכולת תמרון יוצאת דופן, שהובילו אותנו להישגים גדולים בשדה הקרב - גם אם עדיין לא לניצחון המוחלט.

נתניהו ממוקד מטרה גם בזירה הפנימית. בממשלה הבאה שיקים הוא מבקש להסדיר את הפצע הכואב של חוק הגיוס, וגם להשיב את הריבונות לעם, לאחר מה שהוא רואה כהשתוללות חסרת גבולות של היוריסטוקרטיה הישראלית. הוא חותר לעשות זאת על בסיס הקואליציה הנוכחית, תוך הרחבתה בעתיד באמצעות שותפים שיסכימו להיכנס לדיאלוג על ההסדרה החוקתית הנדרשת לישראל. בכך הוא פנה גם למאוכזבי הליכוד וגם למי שמחפשים יציבות חוקתית, וקורא להם למעשה לשוב הביתה.

מבט היסטורי אל עתיד מדינת ישראל

נתניהו הוא אדם בעל ראייה היסטורית. הוא מונע מתחושת שליחות עמוקה שלפיה הוא פועל למען עם ישראל ולמען הדורות הבאים. הוא לא יעזוב את כיסאו עד שיראה את מדינת ישראל כמעצמה אזורית, הנהנית לא רק מעליונות צבאית ומעוצמה כלכלית במזרח התיכון, אלא גם מעצמאות אנרגטית, עצמאות חימושית ומדיניות חוץ שאינה שמה את כל הביצים בסל האמריקני בלבד, אלא נשענת גם על מדינות מפתח כמו הודו, גרמניה ומעצמות אזוריות נוספות. ואת כל אלה ניתן להשיג גם באמצעות כוח השפעה רך.

נתניהו מוצג בתקשורת המזוהה עם השמאל כ"מפלג". אתמול הכותרות שרצו בכלי התקשורת ההגמוניים התמקדו בהלצה שלו, שלפיה הדבר העיקרי שהשתנה אצלו מאז 7 באוקטובר הוא העובדה שרזה. אולם הראיון כולו עסק בדבר אחר לחלוטין: בניסיון לעצב את דמותו כמנהיג היסטורי, ולא רק כפוליטיקאי המתמודד על קדנציה נוספת.

מנהיגים גדולים אינם נבחנים רק בהחלטות שקיבלו בזמן אמת, אלא גם בסיפור שהם מצליחים לספר על תקופתם. נתניהו מבקש שהסיפור שלו יהיה סיפורו של המנהיג שהוביל את ישראל להישגים חסרי תקדים במלחמה, ביסס אותה כמעצמה אזורית, והשלים את תיקון מערכת המשפט לאחר עשרות שנים של חוסר איזון. אם יצליח בכך, הוא יבטיח לעצמו מקום מרכזי בדברי ימי המדינה, לפחות כמו המקום ששמור לראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון.