המדריך לקול הרוסי

האופוזיציה ישנה. אני אומר את זה אחרי שנים של מעקב מקרוב אחרי המגזר הרוסי - וכיו"ר ועדת המעקב לשעבר, ראיתי איך אותה טעות חוזרת על עצמה בכל מערכת בחירות. הסקרים האחרונים מבשרים לאופוזיציה חלום נעים: אילו נערכו הבחירות היום גדי איזנקוט היה ככל הנראה מרכיב ממשלה. אבל סקר אינו תוצאה. רבים עונים לסוקר בטלפון — וביום הבחירות נשארים בבית. ובזמן שהאופוזיציה נמה על הסקרים, מגזר אחד כבר ער, כבר נע, ועוד יכריע מי יתעורר בבוקר שאחרי כראש ממשלה: הקול הרוסי. זה כבר קרה. בבחירות 2015, במה שזכה לכינוי "יום הכיפורים של הסוקרים", כמעט כל המפלגות והפרשנים הופתעו מתוצאות האמת. פרופ' קמיל פוקס תלה את הפער בנשאלים ששיקרו במדגם; מינה צמח אמרה בפשטות "שיקרו לנו". וגם אז עלה אותו גורם חמקמק — הקושי לדגום את המגזר הרוסי, שנוטה לסרב לסוקרים ולהפתיע בקלפי.

פילוח שיעורי ההצבעה המגזריים והשפעתם הישירה על מאזן הכוחות בין הגושים
בבחירות האחרונות היה הקול הרוסי שווה כחמישה-עשר מנדטים. אבל אחוז ההצבעה במגזר עמד על כשישים ואחד אחוזים בלבד — לעומת ממוצע ארצי של 70.6%, ולעומת 82% אצל החרדים. וזה בדיוק העניין: כל אחוז שחסר במגזר הרוסי, חסר בעיקר לאופוזיציה. הפער הזה לבדו עלה למחנה האנטי-נתניהו כ-3.5 מנדטים — קולות שפשוט לא הגיעו לקלפי, שברובם היו פונים נגד נתניהו. מתוך הקולות שכן נספרו, רק כארבעה מנדטים הלכו למפלגות הקואליציה; השאר התפזרו בין האופוזיציה. רק שתיים מהן — ישראל ביתנו ויש עתיד — באמת נלחמו על הקול הזה. השאר ויתרו מראש. ומאז המצב רק התחדד. כוחו של המגזר עלה לכשבעה-עשר מנדטים, על-רקע גל העלייה שהביאה מלחמת רוסיה-אוקראינה. יותר קולות על השולחן — ועדיין איש לא באמת מבקש אותם.

לקול הרוסי כמה מאפיינים שכל מי שרוצה אותו חייב להכיר: רובו ימני אך אנטי-חרדי; לא מאמין לאף פוליטיקאי, אבל דווקא רוצה להצביע; דורש נציגות רוסית לוחמת בכנסת — ומקבל נציגים אנונימיים; חי בארץ עשרות שנים, אך את רוב המידע שלו צורך בתקשורת בשפה הרוסית. ומי שמתייחס אל "המגזר הרוסי" כגוש אחד — כבר טועה. אחרי שנים שאני עוקב אחריו, אני מחלק אותו לחמש קבוצות:

הקבוצה האתנית — יוצאי בוכרה, גאורגיה והקווקז. נוטים לימין ולמפלגות הדתיות.

הצעירים (דור וחצי) — מצביעים כמו בני גילם בכלל הציבור, ליברלים מהוריהם, אך עדיין נושאים את צלקות הקליטה של הבית. בבחירות הקודמות רבים הצביעו ללפיד ועכשיו יעברו לאיזנקוט.

גיל הביניים (40-65) — נאבקים כלכלית, וזה מזיז להם את ההצבעה.

הגמלאים — הקבוצה הפעילה ביותר בקלפי. נוטים לישראל ביתנו או לליכוד.

מהגרי מלחמת רוסיה-אוקראינה — ליברלים, עם דגש על זכויות אזרח.

כיום נלחמות על הקול הזה שתי מפלגות בלבד: ישראל ביתנו והליכוד. השאר בקושי בשדה, ו"יש עתיד" מאבדת את האלקטורט הרוסי שלה. ישראל ביתנו לקחה בבחירות הקודמות כארבעה מנדטים מהמגזר בזכות שני דברים: קמפיין אנטי-חרדי חד, ורשימה מלאה במועמדים דוברי רוסית. מאז שבעה באוקטובר יריבותיה כמעט נעלמו מהתקשורת הרוסית, והיא הציגה את עצמה כאלטרנטיבה כמעט יחידה — כחמישה מהמנדטים שלה בסקרים היום מגיעים משם. הליכוד, לעומת זאת, בונה קמפיין כולו על נתניהו ועל הסכנה מ"השמאלנים". אין ברשימתו נציגות רוסית בולטת, אך עבור חלק מהרוסים ההצבעה לליכוד היא אידאולוגית — ושווה כחמישה-עשר מנדטים.

וכאן טמון הכוח האמיתי: דווקא בנכונות של המגזר לעבור בין מחנות. בעוד חלק גדול מהציבור מצביע לפי שיוך שבטי או מגזרי, יוצאי ברית המועצות משוחררים מהדפוס הזה. מבחינתם אף פוליטיקאי לא עמד בהבטחותיו לעולים — ולכן אין להם נאמנות מובנית לאף אחד. לכל מפלגה יש כאן נקודת תורפה, ולכל מפלגה יש כאן הזדמנות. מי שיידע לדבר אל המגזר בשפתו ובנושאים שלו, יאסוף קולות שאף מחנה אחר לא טרח לבקש.

ומעל הכל מרחף המשפט של שמעון פרס: "סקרים הם כמו בושם, אפשר להריח אותם, אבל לא כדאי לשתות". האופוזיציה לוגמת מהבושם הזה בגדול — היא כבר רואה את עצמה בלשכת ראש הממשלה. אבל את הבחירות לא יכריעו הסקרים, אלא מי שיטרח להגיע לקלפי. שם, במגזר הרוסי, מחכים כשבעה-עשר מנדטים. מי שימשיך לישון עכשיו, יילך לישון עם הסקרים ויתעורר עם ביבי.