על צבא ופוליטיקה

"תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". האמירה המפורסמת של דוד בן-גוריון ביטאה את האמון העמוק שהיה אמור לעמוד בבסיס היחסים בין החברה הישראלית לצה"ל. המפקד נתפס כמי שנושא באחריות כבדה, מקבל החלטות גורליות ומופקד על חייהם של בניה ובנותיה של המדינה. אלא שבמהלך השנים התווסף לדמותו של המפקד הבכיר תפקיד נוסף, שלא היה אמור להיות חלק מהשירות הצבאי: מועמד עתידי להנהגת המדינה. הרמטכ"ל בישראל אינו נתפס רק כמפקד הצבא. פעמים רבות הוא נתפס גם כפוליטיקאי שעדיין לא הסיר את המדים.

בראיון שנתן מארק לוין לנוה דרומי הוא התקשה להבין תופעה שלכאורה הפכה בישראל לדבר כמעט טבעי: גנרלים מסיימים את תפקידם בצבא ומיד עושים את דרכם אל הפוליטיקה. לוין, שמכיר היטב את המערכת האמריקנית, הצביע על הבדל תרבותי ופוליטי מעניין. עצם היותו של אדם גנרל בכיר אינו הופך אותו באופן כמעט אוטומטי למועמד טבעי להנהגת המדינה. בישראל, לעומת זאת, הרמטכ"ל לא פעם מסיים את תפקידו כשהוא כבר עטוף בהילה של מנהיג לאומי עתידי.

הבעיה איננה זכותו של גנרל להיכנס לפוליטיקה. במדינה דמוקרטית, אין הצדקה למנוע מאדם שנשא בתפקיד צבאי בכיר להתמודד בבחירות רק בגלל עברו. השאלה החשובה יותר היא מה קורה כאשר החברה והמערכת הפוליטית מתחילות לראות בשירות הצבאי הבכיר מסלול טבעי לקריירה פוליטית. במצב כזה נוצר תמריץ בעייתי: הצבא עלול להפוך, גם אם לא במכוון, לא רק לבית ספר לפיקוד אלא גם לבית ספר לפוליטיקה. השיקולים של הגנרל עלולים להיות לא צבאיים נטו כשהוא מבין שהכיסא בממשלה הבאה ממתין לו.

תסתכלו על הרשימה: משה דיין, יצחק רבין, חיים בר-לב, מוטה גור, רפאל איתן, אهוד ברק, אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז, משה יעלון, בני גנץ, גדי איזנקוט וגבי אשכנזי. עוד קודם לכן יגאל ידין ויגאל אלון, ולצדם שורה ארוכה של אלופים שהפכו לדמויות פוליטיות, ובהם אריאל שרון, עזר ויצמן ואיציק מרדכי. אמנון ליפקין-שחק נכנס לפוליטיקה כשהוא נושא עמו מוניטין ציבורי אדיר, אך הקריירה הפוליטית שלו הייתה קצרה יחסית. שאול מופז הפך לשר ביטחון וליו"ר קדימה, אך גם הוא לא הצליח להפוך את מעמדו הביטחוני למנהיגות לאומית ארוכת טווח. משה יעלון עבר מתפקיד שר הביטחון להנהגת מפלגה, אך גם הוא לא הצליח לתרגם את הקריירה הצבאית להנהגה פוליטית רחבה.

גבי אשכנזי ובני גנץ נכנסו לזירה הפוליטית כשהציבור והתקשורת עטפו אותם בציפיות עצומות. גנץ אף הפך בתוך זמן קצר לאחד השחקנים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית והגיע למעמד שבו נתפס כמועמד אפשרי לראשות הממשלה. אלא שגם במקרה שלו, המוניטין הצבאי לא סיפק תשובה לשאלה אם הוא מסוגל להנהיג מדינה. רמטכ"ל טוב אינו בהכרח ראש ממשלה טוב. אלה שני תפקידים שונים לחלוטין. רמטכ"ל נדרש להפעיל כוח, לנהל מערכת היררכית, לקבל החלטות תחת לחץ ולתת לממשלה הערכות מקצועיות. ראש ממשלה נדרש לבנות קואליציות, לנהל כלכלה, יחסי חוץ, מערכות אזרחיות ומוסדות מדינה, להתמודד עם אינטרסים מנוגדים ולהכריע בין שיקולים שאינם צבאיים. אין סיבה להניח שמי שהצטיין באחד התפקידים יצטיין בהכרח גם בשני.

עופר וינטר הוא דוגמה נוספת למסלול הזה. אני מעריך אותו באופן אישי מאוד ואפילו מזדהה עם ערכיו. קצין בכיר במילואים שהפך לדמות ציבורית, הקים מפלגה ומציג את עצמו כמועמד להנהגת המדינה. גם זו זכותו. אין שום פסול בכך שקצין לשעבר יבקש לשרת את הציבור במסגרת הפוליטית. השאלה היא מדוע בישראל עצם הרקע הצבאי הבכיר מעניק למועמד נקודת פתיחה ציבורית כה משמעותית. כאן נמצאת הסוגיה החשובה באמת: לא מה עושה הגנרל אחרי שהוא פורש, אלא מה קורה בראש שלו לפני שהוא פורש.

רמטכ"ל צריך להיות חופשי לחלוטין מהצורך להיות פופולרי. הוא צריך להיות מסוגל לקבל החלטה שתכעיס את הציבור, לספק הערכה שתכעיס את הממשלה ולהתעקש על המלצה מקצועית גם אם היא תפגע במוניטין שלו. הוא לא צריך לחשוב איך ייראה בעוד חמש שנים; הוא צריך לחשוב איך תיראה המדינה בעוד חמש שעות. הדברים מקבלים משמעות נוספת לנוכח הראיון של בנימין נתניהו בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 לפני יומיים (). פה אכתוב משפט מטלטל באותיות מודגשות: מדבריו ניתן היה להבין כי "ישנם פרוטוקולים מדאיגים ביותר שמבקר המדינה נחשף להם ושלסתו של מבקר המדינה נשמטה מקריאתם. הפרוטוקולים עדיין סודיים." אלו הם דבריו של ראש הממשלה. לשמוע ולא להאמין.

ייתכן שראשי מערכת הביטחון חששו לעדכן אותו במידע מסוים, בין היתר מחשש שהתגובה תהיה הוראה לעבות את ההגנה וכי הדבר עלול להביא להסלמה. מדובר בפרשנות אפשרית לדברים; אין מדובר בקביעה עובדתית לגבי המניעים של אותם גורמים. עם זאת, אם אכן מתקבלת במערכת הביטחון החלטה שלא להציג לדרג המדיני מידע מסוים בגלל החשש מההחלטה הפוליטית שהוא עלול לקבל, מדובר בבעיה חמורה. הדרג הצבאי צריך להציג לדרג המדיני את המציאות, את הסיכונים ואת המלצתו המקצועית. האחריות להכרעה היא של הדרג המדיני. הצבא אינו אמור לנהל את הפוליטיקה, והקצין הבכיר אינו אמור לחשב כיצד החלטה מקצועית תשפיע על המעמד הציבורי שלו בעתיד.

האחריות אינה מוטלת רק על הגנרלים. הציבור והתקשורת שותפים לתופעה. אנחנו אלה שהופכים רמטכ"לים למועמדים טבעיים לראשות הממשלה. אנחנו אלה שמעניקים להם מראש את "הילת המנהיג". אנחנו אלה שמפרשים את מספר הכוכבים שעל הכתף כהוכחה כמעט אוטומטית לכישורים הנדרשים לניהול מדינה. הגיע הזמן לשנות את נקודת המבט הזאת. בדמוקרטיה, השאלה מי ינהיג את המדינה צריכה להיקבע לפי יכולתו של אדם להנהיג מדינה, לא לפי מספר הדרגות שעל הכתף או התפקיד האחרון שמילא בצבא.

המסר הזה חשוב במיוחד לצבא עצמו. קצין בכיר צריך לדעת שהקריירה שלו אינה תלויה במידת הפופולריות שלו בקרב הציבור. הוא צריך לדעת שהחלטה מקצועית נכונה לא הופכת לפחות נכונה רק משום שהיא עלולה לפגוע בעתידו הפוליטי. הוא צריך להיות מסוגל לומר לממשלה את מה שהיא אינה רוצה לשומע ולהתריע גם כשאיש אינו רוצה להקשיב. ביום שבו עליו לבחור בין החלטה מקצועית נכונה לבין החלטה שתשמור על המוניטין הציבורי שלו, לא אמורה להיות לו בכלל התלבטות.

הלקח הזה מקבל משנה תוקף בעקבות 7 באוקטובר 2023 ומה שקדם לאירועים אלו בהקשר לרפורמה המשפטית. ברור כי היה סוג של מרד פנימי בתוך כלל גופי הביטחון בהקשר לרפורמה המשפטית, והדברים חלחלו עד למעלה היטב. עניין זה יהיה מרכזי יותר בדוח חקירה עתידי של האירועים שקדמו למחדל 7 באוקטובר 2023. קצין צריך להיות איש מקצוע. הוא לא צריך לחשוב כפוליטיקאי לעתיד, כיצד תיראה ההחלטה בכותרות, לא כיצד היא תשפיע על המעמד הציבורי שלו, ובוודאי לא כיצד היא תשפיע על הקריירה הפוליטית שאולי תהיה לו בעתיד. צה"ל צריך להיות בית הספר לפיקוד, לא בית הספר לפוליטיקה. ישראל צריכה להפסיק לחנך גנרלים להיות פוליטיים. המדינה צריכה להיות בטוחה בדבר אחד: ליד כל גנרל לא נמצא קלסר ושמו "תפקידי הבא בפוליטיקה". אם כך יהיה, "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידיים הראויות לכך".