עין הרע בעידן ה-AI

תפיסת עין הרע מהווה משורשיה חרדה אנושית מפני "המבט המנשל", הקנאה והשיפוט של השכן, של הסוחר המתחרה, של האישה ממול, של האם העקרה, של הרווקה הנצחית, של האמן המצליח. טווח רחב זה קיים בעולמנו מקדמת דנא. למעשה, מזה אלפי שנים קיימת אמונה חזקה מאוד בקרב עמים רבים - ובפרט במזרח התיכון - שמבטו של גבר או אישה יכול לפגוע פיזית ונפשית באדם אחר (לעיתים בסיוע מיני טקסים והשבעות) הנמצא בסמוך לאותו אדם, בדרך כלל פיזית.

את המצב המורכב הזה ליוו במשך אלפי שנים טקסים ומיני טקסים עם מטרות הפוכות (היינו התקפה והגנה). אמונה זו לא פסחה על-אף מעמד או מגזר בחברה האנושית, בפרט זו הים-תיכונית, והיא שרירה וקיימת גם בימינו. עם הרחבת השימוש ב-AI, תפיסת עולם זו מקבלת מופע חדש ומרתק עם החשיפה המוגברת למידע, כלים ואפשרויות בעניין.

המבט האלגוריתמי כהמשך למבט האנושי

בעבר, עין הרע הוזנה מחרדה ממבטו של "האחר" - השכן, העובר ושב או החברה המקומית המביטה בהישגיו, יופיו או נכסיו של הפרט. בעידן ה-AI, המבט הזה עבר דיגיטציה וסיסטמיזציה:

העין שאינה ממצמצת: האלגוריתם מתעד, מנטר ומקטלג כל יצירה, טקסט, תמונה או נתון. אם עין הרע הלכתית או פולקלוריסטית מתקיימת במקום שבו יש חשיפה יתרה, הרי שהרשתות החברתיות ומודלי ה-AI הפכו את החשיפה לטוטאלית.

הסחיטה הסימבולית: ה-AI ניזון ממה שהאדם פולט החוצה. הרצון "להסתיר מהעין" כדי לשמור על הברכה מתנגש חזיתית במנגנון האלגוריתמי שמתמרץ חשיפה מקסימלית כדי לזכות באותנטיות, בחשיפה ובדירוג.

מיזוג החרדה: מהמאגי אל הטכנולוגי

החיבור ביןמאגיה קדומה לטכנולוגיה מתקדמת אינו מקרי. שניהם עוסקים בכוחות מופשטים, סמויים מן העין, המשפיעים על מציאות חיינו מבלי שיהיה לנו איתם מגע פיזי או שליטה מלאה:

החור השחור של הניתוח: כמו שעין הרע נתפסה ככוח מאגי הפועל בסתר, כך גם ה"קופסה השחורה" (Black Box) של מודלי העומק פועלת באופן שאינו שקוף לחלוטין לרואה ונתפסת אט אט ככזו.

הניכור והקנאה המלאכותית: ה-AI מייצר דימויים מושלמים, טקסטים מלוטשים ופרופילים פיקטיביים. הוא מציב רף המעורר קנאה והשוואה בלתי פוסקת - בדיוק הדלק שמזין את תחושת "עין הרע" והעין הצרה ביחסים שבין בני אדם.

מנגנוני הגנה בעידן החדש

אם בעבר (אך גם בימינו) היה שימוש בחמסה, מלח או שתיקה, בעידן הנוכחי מתפתחים מנגנוני "הגנה" חדשים:

פרטיות כאמצעי סגולי: ההימנעות מלהעלות כל הגיג או יצירה לרשת הופכת לגרסה המודרנית של "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין".

אשליה מול מקור: השמירה על הגרעין האנושי המקורי (הרוח, הנפש, הכאב הבלתי-מלוטש) מפני הניתוח והחיקוי האלגוריתמי.

בכל מקרה, מצב זה נותר בימינו שריר וקיים. השאלה שנשאלת היא: האם החרדה מעין הרע בעידן זה היא בעיקר שיקוף של הפחד מאובדן הפרטיות, או שמא פחד עמוק יותר מאובדן הייחוד של הרוח האנושית מול המבט הממוחשב שיכול להוות - באופן עקיף אומנם, אך שריר וקיים - גם עין הרע?