ה"אני" השנוא: אזהרת פסקל

היום שלחתי למנויי "פיוט" הרהור על טקסט מיוחד במינו מאת בלז פסקל - האיש שהמציא את מכונת החישוב ולא התלהב מהרציונליות של דקארט. את ההרהור על האנוכיות ואת 1,009 ההרהורים והשירים האחרים תוכלו לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.

בלז פסקל (1623-1662) היה פילוסוף מיוחד במינו. הוא היה מתמטיקאי ופיזיקאי צרפתי, שהמציא את מכונת החישוב הראשונה, את המכבש ההידראולי ואת המזרק, ופיתח את תורת ההסתברות. הוא יזם גם את רעיון התחבורה הציבורית שהוביל להקמת קו העגלות מרובות המושבים הראשון בפריז. פסקל התנגד לפילוסופיה הרציונלית המהפכנית של דקארט, שהייתה הבסיס לחשיבה המדעית המודרנית והעמידה את ה"אני" במרכז ההוויה, והטיף לאמונה דתית שמונעת על-ידי הרגשות, שהם הבסיס לגילוי האמת.

בניגוד לדקארט, פסקל האמין שאין לנו דרך למצוא את האמת אלא רק לשער השערות. הוא הבין שטבע האדם פרדוקסלי, וזמן רב לפני פופר ידע שההפרכה היא תנאי לכל תיאוריה. כשהייתי בן חמש-עשרה קראתי את "המתודה" של דקארט, וחיי השתנו. עשר שנים לאחר מכן הבנתי שהרציונליות, ההכרחית לפיתוח מדע וטכנולוגיה, אינה תכונה אנושית, ושבני אדם מונעים על-ידי רגשות ולא על-ידי חשיבה רציונלית. את הטקסט של פסקל על ה"אני" קראתי ב"הרהורים" שלו (Pensées), שניתן לתרגם גם כ"מחשבות" או "הגיונות", בדומה לספרו של דקארט. למרות שבזכות דקארט פיתחתי את המתודה שלי לחשיבה, ה"הרהורים" של פסקל קרובים יותר ללבי, וכל אחד מהם הוא מעין קוד שממנו ניתן לפתח רעיונות רבים, בדיוק כפי שקורה לנו כשאנחנו קוראים שיר.

לא מזמן כתב בני ציפר באחד הגליונות האחרונים של "תרבות וספרות" של הארץ על הסופר הצרפתי פייר מישון, וציטט שם את המשפט של פסקל: "הָ'אֲנִי' הוּא דָּבָר שָׂנוּא", ששלח אותי לחפש את המקור בצרפתית. המשפט הזה חשוב בעיניי, משום שבמחקר שלי על טבע האדם גיליתי שהמצאת האינדיבידואליות, ובעקבותיה רעיון הזכויות הטבעיות וזכויות האדם, אפשרה את תחילתו של "העידן הפסיכופתי" לפני כמאתיים שנה, עם המהפכה התעשייתית, המצאת המדינה הלאומית והמצאת הקפיטליזם, ואיתם התמכרות לערכים הפסיכופתיים: תחרותיות, הישגיות, הצטיינות וחומרנות, על חשבון המאפיינים הקהילתיים של האדם: זוגיות, משפחה גרעינית וקהילה קטנה.

פסקל לא השאיר אחריו כתבים סדורים שהציגו את תפיסתו, אלא רשימות ופתקים ובהם מחשבות והרהורים שעלו במוחו על טבע האדם ועל טבע העולם. בחלק קטן מן הפתקים האלו מנהל פסקל דיאלוגים עם חברים בני דורו, המזכירים את הדיאלוגים הסוקרטיים של אפלטון. באחד מהם הוא משוחח עם ידידו דמיאן מיטון (1618-1690), שהיה סופר והוגה והסתופף בחברתם של אצילים, וכתב מסה על חשיבותה של ההגינות החברתית הנעימה שמקלה על החיים. פסקל הציג מולו תפיסה מנוגדת, שבה הציג את הביטוי "הָ'אֲנִי' הוּא דָּבָר שָׂנוּא". בחרתי בביטוי הזה ככותרת להרהור אחר, שבו מתאר פסקל את תכונותיו של ה"אני", וניקדתי אותו כשיר, כפי שראוי לטקסט הזה להיות מוצג. גם הכותרת וגם הטקסט של ההרהור הזה הם אנטיתזה חריפה וביקורתית להכרזת הקוגיטו של דקארט, שבישרה את החשיבה הרציונלית: "אֲנִי חוֹשֵׁב מַשְׁמַע אֲנִי קַיָּם".

חמלה שיתוף ואהבה

נהוג לראות בדקארט, בצדק, את מי שבזכות המתודה המהפכנית שלו נוצר העידן הרציונלי והתפתחו המדע והטכנולוגיה שאין לנו קיום בלעדיהם. אבל משום מה איש לא מתייחס לתרומה שלו ליצירת האינדיבידואליזם הקיצוני, שבעקבותיו גם פרויד הפך אותו למאפיין האנושי הבסיסי של טבע האדם. אבל האמונה באינדיבידואליות קיצונית, שהפרידה בין היחיד לבין המשפחה והקהילה, חיזקה את התהוות העידן הפסיכופתי ואת הקפיטליזם המבוסס על מודל של אישיות פסיכופתית ועל ערכים אנטי-חברתיים כמו הישגיות, תחרותיות, הצטיינות וחומרנות. בימינו העידן הפסיכופתי מגיע לשיאו, המתבטא בביטול סולם הערכים המוסרי, האמת, האמפתיה, החמלה, השיתוף והאהבה.

נדמה לי שההישג הגדול ביותר של פסקל הוא זיהוי הסכנה ברעיון האינדיבידואלי שדקארט ביסס עליו את תורתו. פסקל ידע, מן הסתם, שמושג ה"אֲנִי", או האינדיבידואליות, הוא רעיון חדש שנוצר בימיו. המשורר היווני הגדול הומרוס אינו מתאר את האדם כישות מאוחדת, אלא כאוסף של איברים המבצעים פעולות. גיבוריו של הומרוס, כמו אודיסיאוס, אינם אומרים "אֲנִי" אלא מתייחסים לכל איבר בגופם בנפרד. הגיבור ההומרי אינו אומר "הלכתי לביתי", אלא "רגלי נשאו אותי אל ביתי". הוא לא יאמר "שתיתי כוס ייין" אלא "ידי הרימה את כוס היין אל שפתי". פסקל, שלא היה מודע לקיומה של האישיות הפסיכופתית או לקיומו של הרצף הפסיכופתי בכל אחד מאיתנו, זיהה את הסכנה הטמונה באינדיבידואליות ובמושג "אֲנִי" לעצם קיומה של הקהילה האנושית. הוא זיהה ב"אֲנִי" שתי תכונות:

התכונה הראשונה היא ש"הוּא אֵינוֹ צוֹדֵק מִטִּבְעוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מַעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּרְכָּז". זו הבחנה חדה בשתי תכונות מרכזיות של האישיות הפסיכופתית. "הוּא אֵינוֹ צוֹדֵק מִטִּבְעוֹ" משום שהוא אישיות ריקה מתוכן וחסרת סולם ערכים, ואינו מבין את המושג "מוסר". הפסיכופת אנוכי מעצם הווייתו, משום שהוא חסר יכולת אמפתית. אמפתיה היא היכולת להתבונן בזולת ולחוש בגופנו את כאבו ואת שמחתו. הפסיכופת "מַעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּרְכָּז" ולכן אינו יכול לראות את הזולת ולחוש ברגשותיו, והוא עסוק רק בעצמו ובצרכיו.

התכונה השנייה היא ש"הוּא מִטְרָד לַאֲחֵרִים, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְשַׁעְבֵּד אוֹתָם". הפסיכופת מונע על-ידי אנוכיותו, על-ידי ה"אֲנִי" שלו, משום שהאישיות שלו התקבעה בתחושת האומניפוטנטיות של התינוק המרגיש שהוא שולט בעולם, ומגיע לו לממש בכל רגע את צרכיו. כשהוא רעב הוא צועק, וחלב אמו מגיע אל שפתיו. בשעה שרוב הילדים מפתחים אמפתיה ולומדים להבחין בין צרכיהם לבין צרכיהם של אחרים, הפסיכופתים (10%-20% מהאוכלוסייה) ממוקדים רק בצרכיהם, ולכן הם "מִטְרָד לַאֲחֵרִים" כשהם מנסים בכל דרך "לְשַׁעְבֵּד אוֹתָם" (בתרבות הקפיטליסטית מכנים זאת בשם "השתלטות עוינת"). פסקל זיהה את הסכנה שב"אֲנִי" - כלומר בטיפוח האינדיבידואליות והאנוכיות, שבעתיד תאפשר לפסיכופתים להשתלט על התרבות האנושית. לכן, לדעתו, "כָּל 'אֲנִי' הוּא הָאוֹיֵב, שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת הֶעָרִיץ שֶׁל כָּל הָאֲחֵרִים".

אני משער שאם פסקל היה ממתין ארבע מאות שנים ומגיע אלינו במכונת זמן, הוא היה מופתע לגלות שנבואתו התגשמה באופן קיצוני. אותנו זה לא צריך להפתיע, למרות שרובנו מסרבים להכיר במציאות המאיימת הזו. אם נביט סביבנו נגלה שרבים מן השליטים בימינו - נשיאים, ראשי ממשלה וראשי התאגידים הגדולים - הם פסיכופתים אנוכיים, ריקים מתוכן ותאבי שררה, המוכנים להרוס את התרבות האנושית כולה למען תאוותיהם האישיות. קשה יותר לגלות את הפסיכופתים הקטנים הסובבים אותנו, הנראים כמו אנשים רגילים, בעלי קסם מיוחד, שאנחנו נוהים אחריהם עד שהם משתלטים עלינו ועל משאבינו ובאמצעות מניפולציות מציגים את עצמם כקורבנות. במצבי חרדה ומלחמה אוכלוסיות שלמות נוהות אחרי פסיכופתים היוצרים בהן תחושה של ביטחון כוזב, ומאמצות את המאפיינים הפסיכופתיים.