הפרטה מסוכנת <br>

החלטות הממשלה להפריט את החברות הביטחוניות תעש, תע"א ורפאל, בין באופן מלא (חלק מתעש) ובין באופן חלקי (תע"א ורפאל), גורמת לה להשתחרר מחובות ציבוריות המוטלות על כתפיה: לדאוג לפיתוחם של אמצעי לחימה שיש בהן כדי לשמור על בטחונה של ישראל. אולם הממשלה אינה רשאית להתפרק מאחריותה לביטחון המדינה על-ידי העברתו לידי גורמים פרטיים. אמינים וישרים ככל שיהיו, הרי דאגתם מופנית קודם כל להשאת רווחיהם ולאינטרסים הפרטיים שלהם, והם אינם אחראים לביטחון המדינה.

חברה ממשלתית היא כלי שבאמצעותו פועלת הממשלה להשגת מטרותיה הציבוריות. היתרון בכלי זה הוא, שחברה כזו חייבת לפעול מתוך שיקולים עסקיים בלבד ועליה לשמור על רווחיות.
עם זאת, נקבעו בחוק החברות הממשלתיות מספר דרכים בהן יכולה הממשלה להתערב בנעשה בחברות אלה, למשל: יש צורך באישורה לשינוי מטרות החברה; הדירקטורים מתמנים בידי השרים המופקדים על החברה; מינוי מנכ"ל החברה והיו"ר שלה מצריכים את אישור השרים.

בפועל, מעורבות המדינה יכולה להיות עמוקה יותר מהרושם שנוצר עם קריאת החוק. העובדה שמנהל בכיר בחברה מונה על-ידי השרים, עשויה להביאו לחוש מחויבות מסוימת כלפי מי שמינה אותו. יתרה מכך: אם שר פונה אל חברה ממשלתית ומבקש ממנה לפעול למען מטרה מסוימת, אין ספק שיש לבקשתו משקל רב ופניו לא יושבו ריקם.


יש כלים מלבד מכירה


שר האוצר דאז, יאיר לפיד, הגדיר באוקטובר שעבר את ההפרטה כ"מהפכה של ממש בהפיכת החברות הממשלתיות ליעילות, מצליחות ועצמאיות יותר. זהו צעד נוסף להפסקת הפוליטיזציה בחברות ולצמצום תופעת השחיתות בחברות. המהלך יאפשר את שיתוף הציבור והגברת השקיפות והמינהל התקין".

ואולם, עצם העובדה שהמדינה מעורבת בנעשה בחברות הממשלתיות, אין משמעה חוסר יעילות וחוסר תקינות. להפך. כאשר מעורבים גורמים פרטיים, יש סכנה שאינטרסים פרטיים יגברו על אינטרסים ציבוריים שהממשלה מייצגת, והחברות הביטחוניות שוב לא יעסקו במילוי המטרות שהוצבו להן בעת הקמתן.

אם קיימת בעיה של "שחיתות" בתעשיות הביטחוניות, האם הפתרון הוא מכירה שלהן? התשובה לכך שלילית. הפתרון צריך להיות שימוש בכלים של ביקורת פנימית וחיצונית כדי לשפר ולייעל את המתרחש בחברות אלה. אם כלים אלה אינם מספיקים, יש לשפר אותם או להוסיף להם כלים נוספים, אך הפתרון אינו הפרטה.


בעלים פרטיים ידאגו לעצמם


כאשר מדובר בצורכי ביטחון שאין להם שוק עולמי רחב, אלא הדרישה להם קיימת בעיקר בישראל, אי-אפשר לסמוך על השוק הפרטי שידאג להמשיך ולפתח את מה שהמדינה זקוקה לו כדי להתמודד בשדה הקרב העתידי. השוק הפרטי דואג אך ורק לאינטרסים של רווח ותועלת אישית, ואין לו ראייה רחבה בנושא ציבורי כמו ביטחון המדינה. כאשר המדינה מוכרת את הכלי שבאמצעותו היא מפתחת אמצעי לחימה אלו, לא יהיה באפשרותה לוודא שאותם גורמים פרטיים ימשיכו לפתח את הנחוץ לה. מדינת ישראל חייבת לשמור בידיה את השליטה המלאה על פיתוחם של אמצעי לחימה המותאמים לצרכיה ולדרישותיה.

כאשר בוצעו הפרטות שבהם לא היה מעורב אינטרס ביטחוני, אפשר היה להבטיח שהגורם הפרטי שקיבל לידיו פעילות מסוימת אכן ימשיך לבצע אותה, בכפוף לפיקוח שהמדינה מקיימת עליו. כך למשל היה בהסמכתן של חברות פרטיות לבצע טסטים, או בכריית מנהרות הכרמל בידי חברות פרטיות.

לכאורה, הממשלה מבטיחה שליטה דומה בעת הפרטת התעשיות הביטחוניות. כך למשל נקבע, כי הפרטת חטיבה שלמה מתעש תיעשה רק לחברה המאוגדת, מנוהלת ופועלת בישראל; בעלי תפקידים בכירים בה יהיו חייבים להיות אזרחי ישראל הגרים בישראל; החברה תהיה מחויבת לבצע אבטחה של המידע שברשותה; אם החברה לא תרצה לקיים תחום פעילות ביטחונית מסוימת, השרים יהיו רשאים להורות לה להמשיך אותה.

ואולם, לא בטוח שניתן יהיה להשתמש במגבלות אלה כדי לשלוט לחלוטין על הנעשה בחברה המופרטת. כך למשל, יכול מאן דהוא שלא קיבל את אישור השרים לרכישת החברה, לטעון בבית המשפט שאי-אישורו נעשה משיקולים זרים שאינם שייכים לעניין, בחוסר סבירות ובחוסר שוויון.

במקרה של מכירת נתח בשיעור של 25%-49% ממניות המדינה ברפאל ובתע"א, לא ניתן צו בדבר אינטרסים חיוניים והוחלט שהפיקוח הממשלתי על חברות אלה יהיה רופף יותר. לדוגמא: החברות יהיו רשאיות להקים חברת-בת ללא צורך באישור ממשלה, ועל אותה חברה לא יחולו הוראות חוק החברות הממשלתיות. במקרה הטוב, מדובר בשליטה עקיפה ובשלט רחוק על אדם פרטי, הפועל בהתאם לאוטונומיה שלו.


תזכורת מהשופט זמיר


סיבה נוספת לצורך בשליטת המדינה על הנעשה בחברות הביטחוניות מצויה בחוק כלי הירייה, שלפי לשונות יכול לכלול אמצעי לחימה מתקדמים. סעיף 2 לחוק קובע, כי "לא יעשה אדם כלי ירייה, אלא על-פי רישיון ובהזמנת הממשלה או על-פי אישור הממשלה". מי שעוסקים בנושא רגיש זה צריכים לקבל רישיון מהממשלה, להיות בפיקוחה ולקבל את אישורה. יעיל יותר, שמי שעוסק בכך יהיה מי שהממשלה מסוגלת לשלוט על פעולותיו - דהיינו חברה ממשלתית.

החברה הממשלתית הביטחונית משמשת בידי המדינה ככלי לפיתוח אמצעי לחימה. אם המדינה אינה מרוצה מתפקודה של אותה חברה, אפשר לחשוב על פתרון לכך: שיפור תפקודה, פירוק המסגרת המשפטית של "חברה ממשלתית" והחזרתה לשמש כיחידת-סמך בתוך משרד ממשלתי. אך מכירתה אינה פתרון נכון.

כך אומר שופט בית המשפט העליון בדימוס, יצחק זמיר: "אכן, הדעת נותנת שיש תפקידים ציבוריים שהממשלה אינה יכולה לפרוק מעל עצמה ולסמוך על גורמים פרטיים שיעשו את מלאכתה. דוגמאות מובהקות הן הצבא ובתי המשפט. אפשר לסמוך מגבלה זאת על כוחה של הממשלה גם על ההוראה בחוק היסוד הקובעת כי הממשלה היא הרשות המבצעת: כשם שהכנסת, בהיותה הרשות המחוקקת, אינה רשאית להעביר לגורם פרטי את התפקיד של עשיית חוקים, כך גם הממשלה אינה יכולה להעביר לגורם פרטי תפקידים מסוימים שהם הליבה של הרשות המבצעת". יש להסיק את המסקנות מדברים נכונים אלה, ולהימנע ממכירתן של החברות הביטחוניות לגורמים פרטיים.