באחת האפיזודות המתוחכמות ביותר בסדרה הסופר-מתוחכמת "כן, אדוני ראש הממשלה", מדגים סר האמפרי אפלבי לברנרד וולי כיצד ניתן לקבל בסקרים את התשובה שרוצים: מציגים סדרה של שאלות עקביות המחייבות תשובה מסוימת לשאלה האחרונה, ואז מפרסמים רק את תוצאות השאלה האחרונה.

אני לא חושב שזה מה שעשו הסוקרים ערב הבחירות, אך היו סקרים שהתנהגו בצורה מופקרת לא פחות. הדרך שלהם: להציג שאלות כלליות וחסרות מיקוד, שהתשובה להן תתאים למה שרוצים להציג. כאשר שואלים "האם המדינה צריכה שינוי", התשובה תהיה חיובית, כי תמיד יש מה לשנות. כאשר שואלים "האם המדינה הולכת בכיוון הנכון", רבים יענו בשלילה, כי תמיד יש לאן לפנות. וכך הלאה, כאשר התוצאה ברורה: חייבים להחליף את בנימין נתניהו.

האנקדוטה הזאת מלמדת רבות על שני מאפיינים מרכזיים של הקמפיין האחרון, שהתלכדו לפיאסקו של המדגמים: הזניית התקשורת וכשלון הסקרים. סביר להניח שהיה קשר ישיר בין השניים, בדמות החלטה של רבים ממצביעי הליכוד שלא לומר את האמת לסוקרים ולדוגמים, מתוך הנחה שהם מעוותים את המציאות או מתוך רצון להכשיל אותם.


ידיעות איזווסטייה ופרבדה היום


רבים דיברו על הזניית התקשורת, נושא שעליו עמדנו רבות בזמן אמת ב-News1. חשוב להדגיש, שההזניה הזאת הייתה משני הצדדים; ידיעות איזווסטייה ופרבדה היום היו המייצגים הבולטים שלה. בראשון לא יכולתם להשחיל מילה בעד נתניהו, בשני לא היה לכם סיכוי לדחוף מילה נגדו. הראשון תיאר את המדינה בצבעים שחורים משחור, השני סיפר לנו כמה הכל נהדר. הראשון ידע לספר עד כמה נאומו של נתניהו בקונגרס הרסני, השני הוכיח באותות ובמופתים עד כמה הוא היה חיוני ומוצלח.

נוני מוזס לא היה היחיד שהתגייס בכל מאודו נגד נתניהו. אלי עזור עשה את זה במעריב, ערוץ 2 וערוץ 10 (בעיקר האחרון) יצאו נגדו, ועל הארץ כמובן לא צריך להרחיב את הדיבור. מן העבר השני ניצב (לצד ישראל היום) רק מקור ראשון המצוי באותה בעלות, אם כי שלדון אדלסון מאפשר נכון לעכשיו לעיתון זה לנהל קו מערכתי משלו, כך שהתמיכה בו בנתניהו לא הייתה עיוורת ובוטה כמו בעיתון-האם.

חשוב לומר, שהבעיה הגדולה עם התקשורת לא הייתה בתחום הבעת הדעה. מובן לחלוטין שזכותו של כל אדם לחשוב מה שהוא רוצה ולהביע את דעתו בצורה גלויה ונחרצת. אפשר לבוא בטענות על חוסר האיזון בין בעלי הדעות השונות, בעיקר בערוצי הטלוויזיה, אך לא זה העיקר. התופעה החמורה באמת הייתה התיאור המנוגד לחלוטין של המציאות.

לפני עשרות שנים נהגו ידיעות אחרונות ומעריב להביא ארצה נבחרות/קבוצות כדורגל למשחקים במסגרת הכתרת כדורגלן העונה שלהם. מי שפתח את מדורי הספורט של שני העיתונים בשבועות שקדמו למשחקים, היה מתרשם שמדובר בשני עולמות שונים: העיתון שהביא את הנבחרת/הקבוצה הילל ופיאר את יכולתה, והאחר סיפר עד כמה היא עלובה במשחקיה האחרונים.

כל עוד הדברים התרחשו בתחום הספורט, הם היו בגדר שעשוע. אבל בשנים האחרונים הם עוברים לכותרות הראשיות, ולא פעם בשנה אלא מדי יום. הנה עוד דוגמה מהקמפיין האחרון: ידיעות אחרונות שיבח את רשימת העבודה והדגיש את פניה הנשיות, ואילו ישראל היום קבע שזו רשימה שמאלנית. שני הדברים הופיעו בכותרות הראשיות שלהם - לא במאמרים אלא בכותרות חדשותיות המתיימרות להיות עובדתיות.


אחר כך הם מתפלאים


התוצאה היא הזניה של התקשורת. מי שמוכן לעצום את עיניו משיקולים כספיים, עוסק במקצוע העתיק ביותר בעולם. מי שמוכן לספק פנטזיות תמורת תשלום, עוסק במקצוע העתיק ביותר בעולם. מי שמוכר את מצפונו לפי הוראות מעבידו, עוסק במקצוע העתיק ביותר בעולם. ככה בדיוק נראים חלקים ניכרים מאמצעי התקשורת של ישראל בשנת 2015.

הכישלון בסקרים שלפני הבחירות ובמדגמים ביום הבחירות נובע בחלקו מאותה הזניה. דומני שלא רבים יתפלאו אם יתברר, שהיו אמצעי תקשורת ש"שיחקו" בתוצאות של סקרים כדי שיתאימו לאג'נדה שלהם. אין לי הוכחות שזה קרה, אך עצם החשד מלמד רבות על השפל אליו התדרדרו אותם אמצעי תקשורת. וכאמור, היו סקרים שנועדו במכוון להשיג תוצאות מוטות מראש, במטרה ברורה להשפיע על דעת הקהל בסגנון דבריהם של הגששים: "אתה רואה, יא מניאק? אם כולם אומרים, כנראה שזה נכון".

ואחרי כל זה, בדבר אחד אתם יכולים להיות בטוחים: אף עיתונאי, אף שדרן, אף עורך ואף אמצעי תקשורת לא יודה: הייתי מוטה, הייתי מוטעה, הייתי מטעה. שהרי אחת התכונות הבולטות ביותר של התקשורת הישראלית היא יכולה להצביע על מומים וכשלים בכל מקום - חוץ מאשר כלפי עצמה. היא תמיד נקייה, היא תמיד צודקת. ואחר כך אותה תקשורת מתפלאת, שהציבור מגיב בחוסר אמון הולך וגדל ושההזדקקות לשירותיה הולכת ויורדת. אז אל תתפלאו; תסתכלו מה כתבתם ושידרתם בחודשים האחרונים.