לכבוד מנהלי מוזיאוני השואה
מלחמת העולם השנייה היתה ארוע חד פעמי, אמרה מנהלת מוזיאון השואה של מכללת אחווה. השואה הוא מקרה מיוחד, פרטי, שמעולם לא היה לפניו ואחריו לא יהיה, אין חשש שמא יחזור על עצמו ארוע שכזה, זוועה שכזאת, אכזריות מתועשת שכזו, לא יכולות להיות.
כך אמרו גם קרבנות השואה. גם הם אמרו, כאשר נפתחו לפניהם שערי הגיהינום בסוף מסע הגירוש, הההשפלה, ההפשטה עד לעור הצפוד, לא יכול להיות. וכאשר אמר מי מאנשי הזונדרקומנדו לשואלים מה צפוי להם בעוד דקות מועטות, כל שיכלו לעשות הוא למרוט את מעט השערות שעוד נשארו לראשם. לכן הם פסקו לומר לנרצחים מה עתידם, ואף הבטיחו להם מקלחת מרעננת וחיטוי מפני כיני הטיפוס שזחלו על עורם.
השואה לא הסתיימה. המלחמה שהביאה את השואה בכנפיה לא הסתיימה. שואת יהודי אירופה לא הייתה בגירושם ממקום מושבם מזה אלפיים שנה, אלא בהשמדתם הפיזית. ההחלטה על שינוי מגמה, מגירוש המוני לרצח המוני לא נלקחה סתם כך אלא בעידוד של גורמים מסוימים. לוח הזמנים איננו מתיר מקום לספק. עד לוועידה שבין היטלר לגרוס-מופתי בנובמבר 1941 המדיניות היתה של גירוש. הגסטפו גירש, ובחוזקה. משם והלאה, השמדה. הביטוי הרשמי למדיניות ההשמדה היתה ועידת וונסי, פברואר 1942.
המלחמה להשמדת היהודים בשיתוף גרמניה הנאצית לא החלה באחד לספטמבר 1939. המלחמה הזו החלה מייד עם עליית הנאצים לשלטון שכן תוך זמן קצר קמו בכל ארצות ערב מפלגות נאציות בהשראה ובמימון של גרמניה הנאצית ובהנהגתו של המופתי ושל התנועות האיסלמיות.
התנועות הנאציות הערביות דמו להפליא לאמן הורתן, במצעדים, בלבוש, וברעיונות. המרד הערבי הגדול של שנת 1936 כוון כנגד הבריטים והיהודים, כחלק מן המערכה הכוללת שגרמניה הנאצית ניהלה נגד היהודים ובעלות הברית. התעמולה כללה אנטישמיות ארסית המהדהדת מאז ועד היום בעולם הערבי. ראשי המפלגה הנאצית ומי שהיו למבצעים של מדיניות השואה כנגד העם היהודי (אייכמן וריבנטרופ) ביקרו בפלשתינה ותיאמו את האינטיפדה (בדיוק כך היא נקראה) עם ראשי הוועדה הערבית העליונה בראשות חג' אמין אל חוסייני.
אף ערבי לא התגייס לעזרת מאמץ המלחמה הבריטי, בכל רחבי המזרח התיכון. להיפך. הפיכות נאציות ארעו, בעירק, וכמעט שגם במצרים. אנואר סאדאת שהיה פעיל נאצי נכלא למשך שנה וחצי. ההפיכה הנאצית בעירק דוכאה, אך לא לפני שמאות יהודים נרצחו בפוגרום. השותפות הנאצית-ערבית היתה בדיוק כפי היא כיום, נגד יהודים והתרבות המערבית.
הכחשת השואה הנפוצה אצל הערבים איננה סתם כך. הדוקטורט של הראיס אבו-מאזן בהכחשת השואה לא נבחר בכדי. הנציג העליון של הערבים בארץ ישראל המופתי של ירושלים אמין אל חוסייני, היה אחראי לשואה באותה מידה שהיידריך היה אחראי, ברמת היזום, הפיקוח, וברמת המעורבות. הוא זה שישב בברלין מנובמבר 1941 ועד לסוף המלחמה, היה שותף בסוד העניינים של אייכמן, והתערב בחזקה בכל פעם שאחת מממשלות הבובות שהקימו הנאצים ניסתה למכור את היהודים בכסף ולגרשם, במקום לשלוח אותם להשמדה. התיעוד הוא ברור. ערביי ארץ ישראל, דרך מייצגם הרשמי, היו שותפים פעילים להשמדת יהודי אירופה ואף החלו במהלכים להשמדת יהודי צפון אפריקה.
האם מישהו זוכר שמלחמת הקיום של היהודים בארץ ישראל לא נפסקה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה אלא רק התגברה? בתוך שנתיים הגיעה אלביון המותשת למסקנה כי עליה לעזוב ולתת ליהודים להלחם על נפשם, ואולי למות.
האם יכול מישהו לומר כי פלישת צבאות ערב לארץ ישראל לא נועדה
להשלים את ההשמדה הנאצית? כמובן שלזה נועדה. כל ההנהגה האיסלמו-נאצית התאספה מחדש במצרים, פושעי מלחמה נאצים התיישבו להם בקהיר ובאלכסנדריה, כולל מומחי טילים. התעמולה של כל צבאות ערב היתה ברורה, השמדת היהודים, ולכן דרשו מן הערבים להתפנות, עד שתושלם ההשמדה.
האם מישהו זוכר את שידורי קול אהראם מקהיר לפני מלחמת ששת
הימים? הרדיו הבטיח רצח סיטוני של כל יהודי, הבטיח נהרות של דם ברחובות העיר תל-אביב, הבטיח השמדתה של הישות הציונית. הקשבתי לו יום יום, לא ידעתי אז שאני אמור לפחד.
עם התמוטטות השלטון הקומוניסטי בברית המועצות החלה נהירה של
היהודים שהיו לכודים במשך שני דורות מעבר למסך הברזל, חלקם הגדול ניצולי שואה, בניהם ונכדיהם, לעבר ארץ ישראל. מייד קם הראיס ערפאת, אחיינו של אמין אל-חוסייני, ורץ למוסקבה כל עוד נפשו בו כדי לדבר על ליבו של יילצין. להפסיק את העלייה ההמונית, דרש הראיס, זה משנה את המאזן הדמוגרפי בפלשתין, זה מביא עלינו את הנכבה. בדיוק זה הטיעון בו השתמש הדוד אמין אל חוסייני במכתביו אל הרודן ההונגרי של ממשלת הבובות. ההגירה של ארבע מאות וחמישים אלף יהודים תפגע בערבים, לכן יש להפנותם מזרחה, למחנות ההשמדה. הדוד ואחיינו, האחראים לרצח של מאות אלפים ואולי מיליונים, מתו בשיבה טובה, ונחים על משכבם, וכל שועי עולם באים להניח זר על קברם.
לסבא שלי אין קבר, הוא היה לאפר הכבשן. בן 48 היה בהישרפו, כמוני היום.
סקירה מהירה של כתבי וביטויי התעמולה של כל ארגוני הטרור והרצח הערבים למיניהם. דבר לא השתנה. כוונות ההשמדה ברורות כשמש, ספרי הלימוד לא מפרשים לשתי פנים. פני היהודים למוות. המלחמה היא אותה מלחמה, והאויב הינו אותו אויב. יש מאיתנו פתאים, עוורים סומים, אשר משלים את עצמם כי משהו יסודי השתנה. בדיוק כפי שהיו בכניסה המפורסמת למחנה אושביץ.
השאננות הורגת. השאננות כי לי זה לא יקרה, הורגת. השאננות של
תלמידי רמת-גן וגבעתיים, תל-אביב ורמת השרון וישיבות הסאטמרים כי כוונות אויבינו השתנו, היא הגורם המאיים ביותר על חיינו. חומת המגן שמדבר בה אריאל שרון היא וירטואלית, אלא אם תתמלא ביהודים אשר יודעים כי הסכנה לא חלפה, הסכנה מאיימת לפתחנו ומצפה רק להזדמנות. הזדמנות בדולפינריום, הזדמנות באוטובוסים, הזדמנות בתור למועדון, הזדמנות בקניון או בבית הספר, הזדמנות בשיגור טילים, הזדמנות לחטיפת חייל או אזרח, כמו אולג שייחט .
יש האומרים, ניתן להם שטחים תמורת שלום. מה היה ליהודי אירופה שלא ויתרו עליו ובלבד שיחיו? בתים, רכוש, אוצרות, אמנות, על הכל ויתרו למען החיים, ובכל זאת נרצחו בהמוניהם תחת עיניו המפקחות של הנציג הרשמי של ערביי ארץ ישראל.
גבירתי מנהלת המוזיאון, גבירותי ורבותי אלופי ההנצחה. הארוע החד פעמי מתרחש בתוכנו יום יום, בכל הזדמנות, ורק קבלת המציאות הכואבת כמות שהיא יכולה להצילנו מגורל דומה לסבי עליו השלום.
ובחיזוק צה"ל ננוחם
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
