פסח ידוע אצלנו כחג החרות אבל בתורה הוא מכונה חג המצות. מצות זה גם לשון מצה ומריבה, אולי כי הלחם הזה מייצג צד אחד במלחמה הפנימית שאמורה להתחולל, ובדרך כלל גם מתחוללת, בנפשו של כל יהודי. הצד השני מיוצג על-ידי לחם החמץ שאנחנו אוכלים בשאר ימות השנה. ידוע שההבדל בין מצה לחמץ הוא בשלב עיבוד הבצק. בעיבוד הבצק של המצה מזדרזים מאד, מקפידים להכניסו לתנור לפני שיספיק לתפוח, ואם חלילה תפח - הריהו חמץ ואסור באיסור חמור לאכלו בפסח. לעומת זאת בשאר ימות השנה, לחם טעים ואיכותי נוצר דווקא מבצק שתפח כראוי ולפיכך הוא חמץ. כאמור, המצה והחמץ מייצגים שני צדדים הנאבקים ביניהם בנפשו של יהודי; המצה מייצגת את היצר הטוב והחמץ מייצג את הצד השני. אז אם ככה, מדוע אוכלים מצות רק בפסח ולא בכל ימות השנה?

הכל קורה ממש עכשיו

וחוץ מאכילת מצה, אנחנו גם עורכים סדר שלם בלילה הראשון של פסח; קוראים את ההגדה, שותים ארבע כוסות יין, אוכלים מרור, חרוסת ועוד. ומה התכלית של כל זה, מעבר לחוויה למי שזה נחמד לו? במשנה במסכת פסחים, בפרק הדן בסדרי הסעודה של ערב פסח, (פרק י, ה) אומר רבן גמליאל: בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג): וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְִרָיִם. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ זהו העניין של ההגדה, להעביר את המסורת לדור הבא. בַּיּוֹם הַהוּא, באותו תאריך בכל שנה, בליל פסח. בַּעֲבוּר זֶה, "שאקיים מצוותיו, כגון פסח, מצה ומרור הללו" (רש"י על הפסוק). יש עוד פירושים לצירוף הזה אבל לענייננו העיקר הוא ההמשך, עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְִרָיִם. צריך להרגיש ש-לִי אישית עָשָׂה ה' את הנסים שעליהם אני מספר בהגדה; בְּצֵאתִי מִמִּצְִרָיִם, שאותי אישית הקב"ה הוציא ממצרים.

דרישה בלתי אפשרית?

במלים אחרות, התורה מצפה מאתנו לחוות את יציאת מצרים כאילו היא אירעה ממש לנו. כמו שאומרים בהגדה שקוראים בליל הסדר, שאלמלא גאל ה' את אבותינו ממצרים, עדיין היינו אנחנו ובנינו משועבדים לפרעה. אומנם בדרך הטבע, גם החוויה הכי מרגשת נשכחת עם הזמן. הזיכרון מתעמעם ואירועי היומיום משכיחים את החוויה. קל וחומר לדור הבא, שאולי, אם יטרחו לספר לו, ידע משהו על החוויות של אבותיו אבל אין שום סיבה שירגיש שותף לאותן חוויות. התורה מצווה אותנו לנהוג אחרת, לחיות את העבר כאילו הוא מתחולל ממש כעת, בהווה. שחוויית היציאה ממצרים לא תיתפס אצלנו כמשהו שאירע לאנשים בדור קדום, מתישהו בפרהיסטוריה, אלא כמשהו שקורה לנו כאן ועכשיו. ולכאורה, זו דרישה בלתי אפשרית, כי איך יכול לחוות את יציאת מצרים מי שמעולם לא היה שם? ואפילו אם יזדהה עם סבלם, עדיין זה יהיה מרחוק.

יציאת מצרים נמשכת

אמנם, אם מסתפקים בצד הטכני של העניין, בשיעבוד הפיזי שהיה במצרים ובשחרור ממנו, הרי שלשאלה הזאת אין תשובה טובה. אולי אין תשובה בכלל. אבל אם מבינים נכון את מה שאומר רבן גמליאל בציטוט הנ"ל, יתברר ש-עבור יהודי, יציאת מצרים אמורה להתחולל בכל יום וזה הכי טבעי עבורו. וכבר רמז לזה הנביא מיכה באמרו (פרק ז): [טו] כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת. ושואלים על כך, הרי יציאת מצרים הייתה ביום אחד, אז מדוע הוא אומר כִּימֵי צֵאתְךָ בלשון רבים? והתשובה היא שיציאת מצרים זה תהליך שנמשך והוא עתיד להסתיים רק כאשר יתגלה המלך המשיח ויגאל אותנו גאולה אמיתית ושלמה. ייתן ה' וזה יהיה מיד ממש. עד אז עודנו משועבדים בִּמְצָרים שונים; כל אחד והמצרים הפרטיים שלו. זה נכון בפרט וזה כמובן נכון גם בכלל.

לצאת מהשיעבוד הרוחני

אפשר כעת להפליג למחוזות מוכרים ולקבוע כי באופן פרטי, עדיין אין בינינו מי שאין לו שום דאגה בעולם. כל אחד מוטרד מאיזה עניינים וכו'. אבל למרות שזה חלק מהעניין וחשוב מאוד כשלעצמו, שליהודי תהיה רווחה אמיתית בכל העניינים, בפרנסה, בבריאות וכו', לא זה העניין העיקרי שלנו ביציאת מצרים. העניין העיקרי של היציאה ממצרים, כזכור, הוא (שמות ג, יב): ...בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. כי הבעיה העיקרית בשיעבוד במצרים הייתה בתחום הרוחני. מה שקוראים היום מנטלי. ואכן, אם נבחן את עצמנו בעיניים בלתי משוחדות, נגלה שאנו משועבדים לכל מיני השקפות ותפיסות עולם שבשורה התחתונה המשותף להן הוא שאינן מניחות לנו לקיים את התכלית של יציאת מצרים. שהיא כנ"ל, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים. והשיעבוד הזה שורשו באגו, בחמץ שבנפש שאותו מבערים לפני החג.

לחיות את הגאולה

בעבר דיברנו לא אחת על מאפייני השיעבוד הרוחני שאנחנו נתונים בתוכו ואפילו לא מודעים לכך, והבאנו דוגמאות. קראנו לזה "קבעונות חשיבתיים". הכוונה לאלה המשועבדים לדעות שהשתרשו אצלם ולפיכך הם נוטים לפסול על הסף כל דעה אחרת אפילו אם היא מנומקת היטב ואף מעוגנת באירועים המתחוללים במציאות. והגרוע מכל הוא שהשיעבוד הזה נתפס אצל המשועבדים כשיא החופש. בעיני עצמם הם אלה שזכו לחרות אמיתית. ראינו זאת בבירור במערכת הבחירות, וממשיכים לראות זאת גם אחרי הבחירות. וכמובן, התופעה הזאת מתגלה בעיקר בדיבור, כי בהתנהלות היומיומית הם ככל האדם. וכמובן, "הם" זה אנחנו, כולנו, מי פחות ומי יותר. כל אחד, במקום (הרוחני) שהוא נמצא, יכול למצוא שהוא נתון בשיעבוד מצרים, בקיבעון חשיבתי הבולם את התקדמותו למדרגה הבאה.

המזון מעצב וגם משקף את האישיות

שעל כן כולנו מצווים לערוך סדר פסח ולתרגל את החוויה של יציאת מצרים כפי שהיא מתחוללת ממש היום. וכדי שנצליח בכך, עלינו לאכול דווקא את מה שהתורה קבעה שעלינו לאכול בערב הזה. כי בסופו של דבר האדם עשוי ממה שהוא אוכל. כלומר, המזון שאדם בוחר לאכול משפיע על עיצוב תכונות הנפש שלו והוא גם משקף את אותן תכונות. זה הבסיס לפרסומים הרבים על-אודות מאכל כזה או אחר שאכל פלוני או אלמוני. וכך, מצה העשויה מבצק שלא תפח מסמלת את צמצום האגו למינימום ההכרחי; המרור מסמל את המרירות על הריחוק שלנו מהמקום (הרוחני) שבו אנחנו אמורים להיות; היין עוזר לנו להתגבר על העכבות הטבעיות שלנו ומאפשר לנו לחוות את החרות באמת; החרוסת "זכר לטיט שבו שיעבדו אותנו במצרים" מסמלת את היציאה מן הבוץ שבו אנו שוקעים לעתים.

מוסר אביך

וכל זה הוא רק בלילה הראשון של החג. ביתר ימי החג החמץ עדיין אסור באיסור חמור, אבל לא חייבים לאכול מצה. אפשר להסתפק בירקות וכו', מי שזה מספיק לו. ואחרי החג חוזרים לאכול חמץ וזה בסדר גמור. מה שאפשר להבין מזה הוא שעריכת סדר פסח כהלכתו מעניקה לנו כוחות לצאת ממצרים כל השנה, בכל יום מחדש. כלומר, אחרי שזוכים להפנים את העובדה שאנחנו מצה ולא חמץ, אחרי שמצליחים לצמצם את האגו עד כדי לחוות באמת שאנחנו עבדים לה' ולא לפרעה ושזו כל תכלית קיומנו, או אז מקבלים את הכוח להפוך לטוב גם את החמץ. לעשות את העולם הזה דירה לקב"ה כביכול. ואחרי שזה נכתב, מתעוררת השאלה איך זה שאחרי כך וכך סדרי פסח שאותם ערכנו או שבהם השתתפנו עדיין לא הגענו אל היעד, עדיין אנחנו מקובעים בכל מיני השקפות ותפיסות עולם מוזרות?

תורת אִמֶּךָ

אפשר להשיב על כך בפשטות שלפעמים אנחנו נרדמים בשמירה. קורה. והרי החמץ שבנו נוטה לתפוח ולנטייה הזאת שלו אין גבול. את הגבול אנחנו אמורים להציב ולא תמיד אנחנו ערניים מספיק כדי לזהות את תפיחת היתר. ליל הסדר בפרט וחג המצות בכלל נועדו להשיב אותנו אל האיזון הנכון. ההרחקה המוחלטת ממשהו חמץ בימים אלו מעניקה לנו את הכוחות לשמור על מודעות ועל ערנות מתאימה במשך כל השנה. כמובן, למי שרוצה בכך. כי למרבה הצער יש מי שאינם רוצים במודעות הזאת, יש מי שחושבים שאת החרות שלהם הם ישיגו (או שמא כבר השיגו) בכוחות עצמם ואין להם צורך בפעולות "פולחניות" כאלה ואחרות. הם טוענים שסיפור יציאת מצרים, וגם כל סיפורי התנ"ך, אינם מדברים אליהם; הם חיים את ההווה. העבר מעניין למי שאוהב היסטוריה, אבל הוא לא מחייב דבר בהווה.

זה לא פולקלור

רבים וטובים נפלו בהשקפה הזאת. הטובים שביניהם מתייחסים לכל העניין כאל פולקלור שאינו מזיק אבל גם לא כל כך מועיל. התוצאה היא שכאשר נקלעים לעימות מול טענות מופרכות בעליל, מעלים תשובות שאינן עשויות לשכנע איש. ככה קרה למשל בעקבות האמירה של ראש הממשלה שהנושא של מדינה פלשתינית ירד מן הפרק. תקפו אותו על זה והוא גמגם משהו שנשמע כמו חזרה מדבריו. אבל האמת היא שהם לא רוצים להקים מדינה, הם רוצים להחריב את מדינת ישראל. והראיה - התכנים שבהם מלעיטים את הילדים בבית הספר, היחס לרוצחי יהודים ועוד ועוד. אבל התשובה הפשוטה הזאת לא עלתה בגלל הניתוק מהמסר של חג המצות. ואנחנו לא מדברים על מי שמלכתחילה איבד עניין ביהדותו. זה התחיל בכך שהשכיחו את הפסוק מורה הדרך (משלי א): [ח] שְׁמַע בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ; וְאַל-תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ. שזהו התוכן של ליל הסדר, לחיות את המסורת.