למה בכתה ענת

ענת וקסמן היא שחקנית בעלת שם. יש אומרים אפילו שהיא שחקנית משובחת. אבל כאשר הסכימה לבוא ולהופיע בתוכנית של רינה מצליח בערוץ 2 כדי להסביר לעם ישראל מה קרה בפרשת התבטאותה החריגה שעוררה עליה זעמם של רבים, היא עשתה שגיאה של שחקנית מתחילה. היא הגיעה לאולפן לא מוכנה. היא כנראה לא החליטה מראש מה יהיה הטקסט שתשמיע ולא הסתייעה בבמאי מנוסה שאולי היה יכול לעזור לה להציג בדרך מקורית את המסר שלה לציבור ולסיים את הפרשה המביכה, בלי בכי נוגע ללב החושף עד כמה היא פגועה, מסכנה וסובלת.

אילו הייתה ענת וקסמן עושה את ההכנות הנאותות, כמו לפני הצגת בכורה במחזה חדש, היה עליה לבוא לאולפן, להישיר מבט אל המצלמה ולא אל המראיינת - שכל מטרתה הייתה כנראה לזכות במנת דם לטובת הרייטינג - ובקול בוטח ורגוע הייתה צריכה לומר את הדברים הבאים:

• 
  "באתי לכאן היום כדי להתנצל וגם לבקש מכל מי שנפגע מדברי לסלוח לי. אומרים שלשגות זה אנושי. זה נכון. אני שגיתי שגיאה כפולה. בדברים שאמרתי ובטון הדיבור שלי שנתפס כמתנשא. אני יודעת שכאזרח שווה זכויות במדינה הזו, מותר לי לגבש לעצמי דעה בכל מה שנוגע לחיים המקוטבים כאן. אבל אפילו לרגע לא העליתי על דעתי שבזכות היותי שחקנית מותר לי לפגוע בציבור שאינו חושב כמוני. אני את הלקח שלי למדתי במחיר יקר ומייסר, וכיום ברור לי שבפרשה העגומה הזו האשמה כולה מוטלת על כתפיי. ועל כן אני מבקשת מכל אחד מכם שתסלחו לי תוך שאתם זוכרים היטב כי היכולת לסלוח זו תכונה אלוהית."
  

אחרי הדברים האלה הייתה ענת צריכה להשפיל מבט ולשתוק לרגע כאילו היא בוחנת לעומק את נשמתה בהתייחדות עם עצמה. אבל את כל הדברים האלה היא לא עשתה ולכן הדרמה שבה צפינו התפתחה לכיוון אחר, לא כל כך רצוי. מתוך סערת הרגשות טעונת הרחמים העצמיים פרצה ענת וקסמן בבכי שלפי מיטב הבנתי היה אמיתי ולא מבוים.

ההופעה הבוכייה בווידוי העגום בזירה התקשורתית הוכיחה דבר אחד: ענת לא הוכנה להצגה שהייתה אמורה להקנות לה את סליחת "העכברים" שבגאוותם ובכבודם פגעה. היא לא שיננה טקסט טוב ורצוי. היא לא עשתה חזרות. היא הייתה היא, אדם פשוט הניצב בודד מול זעמו הרחב של ציבור פגוע. אילו הכינה את עצמה כראוי בהנחיית במאי טוב, היא יכולה הייתה לצאת מן "הראיון" המסכן הזה בתור כוכבת העומדת על דעותיה, על זכותה להביע את דעתה, תהיה אשר תהיה. אבל היא לא ידעה מה היא רוצה לומר ואולי גם לא מה צריך לומר בנסיבות כאלה.

אז למה בכתה ענת? היא בכתה על הסיטואציה של חוסר האונים שלתוכה היא הכניסה את עצמה; היא בכתה על חוסר האפשרות שלה להחזיר את הגלגל לאחור, לימים שבהם לא הייתה נושא תקשורתי אישי שנוי במחלוקת, לתקופה שבה הייתה אייקון אמנותי מכובד, לפני שהפכה למדרס רגל שכל אחד מרשה לעצמו להתעלל בשמה הטוב ללא כל מגבלות; היא בכתה משום שלא יכולה הייתה להמשיך ולהתמודד עם הלחץ הסביבתי נגדה; היא בכתה מחשש שאם יתממשו איומי החרם שהושמעו נגדה עלולה להיפגע אנושות יכולתה להתפרנס ולקיים את עצמה ואת משפחתה; ענת בכתה כנראה כיוון שפתאום נחתה עליה ההבנה המייסרת שהחיים אינם משחק וכי חיים ומוות ביד הלשון.