רק הליכוד יכול

יוזמתו של בנימין נתניהו להזמין את ח"כ איימן עודה, ראש "הרשימה הערבית המשותפת", לשיחת פיוס, צריכה להיות התחלתו של תהליך שיהווה מפץ פוליטי ביחסים בין יהודים לערבים. הליכוד חייב להבין כי ערביי ישראל, ללא קשר לסכסוך הפוליטי בין ישראל לפלשתינים ולעולם הערבי, רשאים לזכויות שוות בכל הנוגע לתנאים סניטרים מינימליים כמו ביוב, מים, חשמל ועוד.

הליכוד חייב להבין כי המושג "כפר בלתי מוכר" שייך לחברה הפיאודאלית של חשכת ימי הביניים באירופה. הליכוד חייב לגנוז את חלומות הגירוש של ערביי הנגב - שחלקם אפילו שיכלו את בני משפחותיהם במסגרת "כוחות הביטחון" הישראלים. והליכוד חייב להבין שהניכור בין רוב הציבור היהודי לערבים יוסר לא מעט אם נתניהו וחבריו יבינו כי כמו שהם נלחמים על הכרה דמוקרטית נגד מי שאינם מוכנים להכיר בתוצאות הבחירות, כך גם זכאית ה"רשימה הערבית המשותפת" להכרה כזו מצד הליכוד ומצד היהודים בישראל, כמי שרוב רובו של הציבור הערבי בחר בהם כנציגיו.

מנגד, הגיע גם הזמן שהח"כים הערבים יפסיקו להיות מונחים ב"כיס השמאלי" של החליפה הציונית, דבר שמעולם לא תרם לשיויון הערבים במדינת ישראל. השלטון שנבחר ללפחות לארבע שנים הקרובות הוא שלטון הליכוד ואיתו יש להידבר ולפעול כתנאי להשוואת תנאי האוכלוסייה הערבית, ובמיוחד להפסקת חיי האפליה של ערביי הנגב וסיום עידן ה"כפרים הבלתי מוכרים" שחיים ללא גם ללא חשמל, מים וביוב מסודר. ה"רשימה המשותפת" לא תערוך שום מפנה של "בגידה" אם תנהל את המו"מ המוניציפלי והאזרחי עם הליכוד. בסה"כ הליכוד לא ערך את ה"נכבה" והוא אפילו התנגד ל"ממשל הצבאי". לאוו דווקא בימי שלוט הליכוד נערך הטבח בכפר קאסם ודווקא שני נציגים מתוכו (הנשיא הנוכחי ראובן ריבלין והנשיא לשעבר משה קצב) היו היחידים שניסו להתנצל על הטבח המחפיר הזה שהתרחש בימי שלטון מפא"י ובן-גוריון.

ה"רשימה הערבית המשותפת" הגיעה למצב של עצמאות בסקטור הערבי ומי שדווקא מנסה עדיין לנגוס בה שם הן מפלגת העבודה ומר"צ, ולכן הטבות לערביי ישראל מהליכוד בשיתוף עם "הרשימה הערבית המשותפת" יועילו לשני הצדדים הפוליטיים.

יפה יעשה נתניהו אם יבנה מנהלת מיוחדת לסטור הערבי ויציב עליו אדם שאמנם איננו משל הליכוד אך מנגד איננו מעדיף את העבודה על הליכוד, ויפה יעשה נתניהו אם יכיר ב"רשימה הערבית המשותפת" כהנציג הבלעדי של ערביי ישראל. למען ההיסטוריה רק אציין כי האוניברסיטאות שהסכימו להכיר בוועדי הסטודנטים הערבים כמייצגי הערבים נהנו תמיד מ"שקט תעשייתי" אך אלה שלא היו מוכנים להכיר בהם כמייצגי הסטודנטים הערבים עברו רק הפגנות והפרעות לימודים שלא הועילו לאף אחד.

ויפה יעשו שני הצדדים אם - בשלב הראשון, יניחו בצד את ההבדלים בהשקפותיהם בנושא המדיני כי אולי דווקא בפעילות האזרחית המשותפת יבואו שני הצדדים להתקרבות בנושא הפלשתיני ובענייני החוץ. בבחירות האחרונות גם הוכח שציבור הימין מאס בקיצוניים שלו באופן מוחלט ולראיה ירידתם התלולה של ה"בית היהודי" ושל "ישראל בתינו", אי-כניסתה של "עוצמה לישראל" לפרלמנט הישראלי ודחיקתם של משה פייגלין ויהודה גליק מחוץ לליכוד ואף נסיגת מיקומה של ציפי חוטובלי ל"ספסלים האחוריים" של הליכוד. לא במקרה צהל באוזני חבר וותיק ומסורתי של הליכוד - לאחר תוצאות ה"פריימריז" שם, כי "אלה שתמכו בעליה להר-הבית מצאו את עצמם מובסים".

ואל נשכח כי כאלה המוגדרים כיום כ"אנשי שמאל" היו בעצם ליכודניקים לא מזמן כמו אהוד אולמרט, שאול מופז, ציפי לבני, יואל חסון וכמובן כל אנשי קדימה לשעבר ובראשם אריאל שרון המנוח. את השלום עם מצרים הביא מנחם בגין, לאחר שגולדה מאיר סירבה לכך, בימים שיצחק רבין פחד מיוזמה כזו ובימים שמרדכי גור הזהיר שכל המהלך הוא רק "טריק" הזוי של אנואר אל סאדאת, הנשיא המצרי.