החוק למניעת רצח עם, שחוקקה הכנסת בפברואר 1949, מגדיר פשע זה במילים אלו: "אחד המעשים המפורטים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי, באשר הוא קיבוץ כזה". המעשה הראשון הוא "הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ". בשנים 1916-1915 רצחו הטורקים מיליון ארמנים. רק ארמנים. בגלל שהם היו ארמנים. לא יכול להיות ספק, שלפי החוק הישראלי – שאימץ את ההגדרות הבינלאומיות – מדובר היה ברצח עם.

אבל ישראל, מסיבות מדיניות, מסרבת לומר את כל המילים המפורשות במשפט אחד: טורקים, ארמנים, רצח עם. השבוע היה זה תורו של ראובן ריבלין, שדיבר על רצח המונים שבוצע בארמנים. לא רצח עם, חלילה. רצח המונים – מושג חמקמק ובלתי-משפטי. ובידי מי? לאללה פתרונים.

ישראל, כמדינתו של העם שהיה הקורבן לרצח העם המזוויע ביותר בהיסטוריה, איננה נמצאת בעמדה מוסרית המתירה לה להתעלם מרצח של עמים אחרים. אנחנו לא יכולים מצד אחד להילחם בהכחשת השואה שלנו, ומצד שני – להתעלם משואה של עם אחר. ונניח שפעם עוד היה לזה איזשהו צידוק בגלל היחסים עם טורקיה; התירוץ הזה כבר נעלם מזמן, ולא צריך להסביר מדוע. לכן, הגמגום הפחדני של ריבלין השבוע הוא אות קלון למדינת ישראל ולעם ישראל.

ציפי לבני כבר מזמן לא בלשכה ברחוב צלאח א-דין, אבל רוחה – כך התברר השבוע – עוד שורה במסדרונות משרד המשפטים. המשרד נתן אור ירוק להביא ארצה את הפונדקאיות מנפאל, בעקבות רעידת האדמה שם, ובכך נתן הכשר לתעשיה עבריינית של סחר בבני אדם.

כבר עמדתי השבוע בהרחבה על כך שפונדקאות חו"ל אסורה על-פי החוק הישראלי, ועל כך שרק לפני חודש הסביר בית המשפט העליון בהרחבה מדוע אסור ליצור מדרון חלקלק שיתן לה לגיטימציה. אבל משרד המשפטים, זה שאומר לכל העולם ואשתו מה מותר ומה אסור, קיבל החלטה פופוליסטית הנוגדת את החוק שעל שמירתו הוא מופקד, וגם את העמדה (הצודקת) שהוא עצמו הציג לבית המשפט העליון באותו פסק דין. במקום להגיד את האמת – זו עבירה על החוק ומדינת ישראל לא תיטול בה חלק – העדיף המשרד לקבל כמה נקודות בתקשורת.

כאמור, זו מורשת ברורה של לבני, שחלק ניכר מפעולותיה כשרת המשפטים היו שליפות מן המותן פופוליסטיות. במקרה הנוכחי, נראה שהמנכ"ל אמי פלמור – מינוי של לבני – רצתה להיראות אנושית ומיטיבה, אולי גם קצת חששה מארגוני הקהילה ההומו-לסבית ומהתקשורת התומכת בהם, והובילה החלטה שמשמעותה האחת והיחידה היא רמיסת החוק. מה שרק מוכיח שוב, כמה חשוב שהחל מהשבוע הבא יהיה במשרד הזה מישהו רציני.

שר האוצר המיועד מבטיח לבנות 250,000 דירות תוך שנתיים; זה בלתי אפשרי, כי הדבר תלוי בין היתר במדיניות ההגירה של ממשלת סין ובמדיניות האשראי של בנק ישראל. שר האוצר המיועד מצהיר שאצלו מחירי הדירות יצנחו; הוא מתעלם מהחובה לבנות ממ"ד בכל דירה ומדרישות הלקוחות לגימור ברמה גבוהה. שר האוצר המיועד מציע לפרק את רשות מקרקעי ישראל; הוא לא מסביר אלו הליכים תכנוניים יבואו במקומה. שר האוצר המיועד מספר שברוב העולם המערבי יש מס עיזבון; העובדות מלמדות שהתמונה הרבה יותר מורכבת.

בקיצור: הדבר הכי טוב שמשה כחלון יכול לעשות זה לשתוק. והדבר השני הכי טוב שהוא יכול לעשות, זה לומר בפה מלא את האמת: אין לי מושג בתחומים שעליהם אני עומד להיות מופקד, אבל אנסה ללמוד ולאחר מכן אגבש מדיניות. הסיכוי שזה יקרה, כמובן שואף לאפס.

כלפי חוץ טוענות המפלגות החרדיות, כי הן מתנגדות לגיוס לצה"ל וללימודי הליבה משום שהדבר נוגד את תפיסות העולם של הציבור אותו הן מייצגות. אם זו הייתה האמת, היה די קשה להתווכח עם הטיעון הזה. ככלות הכל, דמוקרטיה אינה עריצות הרוב וגם למיעוט יש זכויות, בפרט כאשר מדובר באורחות חיים ובאידיאולוגיה. מובן שהכל עניין של איזון ושל עלויות, אך כאמור – לפחות מבחינה תיאורטית, יותר קשה להתנגד להשקפות עולם.

אלא שזו אינה האמת. החשש הגדול של העסקנים החרדיים וגם של חלק מהרבנים הוא שצאן מרעיתם ייצא לעבוד. ואם הם יעבדו – הם לא יהיו תלויים בקצבאות שהמפלגות משיגות ובתמיכות שהישיבות נותנות. וזה אומר, שהם עלולים להיות עצמאים ולא לתמוך בצורה אוטומטית ועיוורת במפלגה מסוימת. זו הסיבה לכך שרבבות חרדים שוב יפלו לנטל על הציבור בכללותו, זו הסיבה לכך שיתחדש חילול השם הענק והנורא של מי שרק מקבלים ולא נותנים, זו הסיבה לכך שבעוד שנים לא-רבות פחות אנשים עובדים יצטרכו לתמוך ביותר בטלנים.

אני כמובן לא מצפה מהחרדים להגיד את האמת; אני כן מצפה מאחרים שיאמרו זאת, והכוונה לא רק ליאיר לפיד ושלי יחימוביץ' וזהבה גלאון. הייתי למשל מצפה שנפתלי בנט ואביגדור ליברמן יגידו את זה, גם במחיר של עימות עם שותפיהם לקואליציה. אולי הפוליטיקה חזקה מהם ואין ביכולתם למנוע את החרפה, אבל שלפחות יירשם שהם הציגו את העובדות כהווייתן.

פרופ' מיכאיל קרייני מהאוניברסיטה העברית טען השבוע, בכנס במשכן נשיאי ישראל, שלערביי ישראל אין שוויון אמיתי, בין השאר משום שלעולם לא יכניסו אותם לממשלה. הוא רק שכח לומר מדוע, וטוב שהיה שם פרופ' גדעון ספיר מאוניברסיטת בר-אילן כדי לומר זאת: משום שהמפלגות שלהם מסרבות להכיר בישראל כמדינת העם היהודי.

קל מאוד לזרוק חצאי אמיתות, שהן כידוע יותר גרועות מאשר שקר. קל מאוד להאשים במשתמע את הרוב היהודי בגזענות, ולא להזכיר למשל שרוב הח"כים הערבים יצאו ממליאת הכנסת בעת שירת "התקווה" ושראש הסיעה, איימן עודה, עמד במופגן בצורה מזלזלת.

ועוד הערה: כאשר קרייני ועמיתיו לאקדמיה בארץ ובחו"ל יטענו לקיפוח של הערבים, הם ודאי לא יציינו שקרייני יכול היה להעלות את טענתו בפני נשיא המדינה, בכירי עולם המשפט הישראלי ונשיאת בית המשפט העליון של קנדה. הם לא יגידו את האמת: שישראל היא המקום היחיד בכל המזרח התיכון, בו ערבי יכול לומר דברים כאלו בפורום כזה ועוד לזכות במחיאות כפיים.

"הבה נתחיל בכך שנחייב את עצמנו לאמת, לראות אותה כמות שהיא ולומר אותה כמות שהיא, למצוא את האמת, להגיד את האמת ולחיות את האמת. זה מה שנעשה". השנה: 1968. האירוע: ועידת המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. הדובר: ריצ'רד ניקסון, מועמד לנשיאות. שש שנים מאוחר יותר, הוא התפטר מתפקידו כנשיא לאחר שהתברר ששיקר וטייח והסתיר וכיזב. וזה לא היה רק בפרשת ווטרגייט; הפרשה הזו חשפה ממשל שאורח חייו היה בנוי על עבריינות. אני לא אומר שכל פוליטיקאי הוא ניקסון; ודאי שלא. אני לא אומר שכל ממשל חשוד אוטומטית בביצוע פשעים; ודאי שלא. אני רק מציע לכולנו לקחת בערבון מוגבל הבטחות גורפות של פוליטיקאים לומר את האמת, את כל האמת ואך ורק את האמת.