רחוב על שם אריה לובה אליאב (2)

ביום ששי, י"א בסיוון תשע"ה, 29.5.15 התכנסנו מוקירי זכרו של לובה אליאב במעמד ראש עיריית תל אביב, רבה של העיר ומנהיגי ציבור לקרוא רחוב על שמו של לובה בלבה של העיר, בלב האזור, המציין כיום את העשייה הביטחונית של מדינת ישראל.

באזור שהיה בעבר כפר של טמפלרים בשולי העיר תל אביב שצמחה מהחולות, באזור שכיום הוא הומה ושוקק חיים, יונצח שמו של לובה אליאב ב"דרך לובה אליאב".

אל מול גלריית הדמויות של המנהיגות העכשווית שאורח חייהם נעדר המופתיות שהייתה בלובה, אני מוצא לנכון להקדיש רשימה נוספת לאדם, ששידר לסביבתו צניעות וענווה, אורח חיים מופתי כשחייו מוקדשים למען החברה. פגישתי הראשונה עם לובה אליאב הייתה בקריית שמונה. שם הכרתי שכן ועמית לעבודה. ההבדל בינינו היה שאני עבדתי באותה מערכת בשכר, ולובה אליאב עבד כל אותה שנה בהתנדבות מלאה. עזב את ביתו ברחוב קרל נטר 2 בתל אביב וחי בחדר קטן מרוהט בריהוט ספרטני - מיטת סוכנות, שולחן כתיבה ופינת מטבח קטנה עם מקרר קטן ("סיביר").

הקדיש שנה מזמנו לעבודה במתנ"ס בבית אדלשטייו בקריית שמונה ובמכללת תל חי. עבודתו התמקדה עם מבוגרים, שלא ידעו קרוא וכתוב ועם חיילים משוחררים, שנפלטו ממערכת החינוך, ואחרי שירות צבאי ביקשו להמשיך ללמוד ולהגיע לתעודת בגרות.

עשיה וצניעות

במתחם הצפוף של בית אדלשטיין, שסבל ממחסור בחדרי לימוד, הנהלת המתנ"ס ידעה שהיא חייבת להכין חדר פנוי שעה לפני השיעור ולפחות עוד שעה אחרי השיעור. אהבת התלמידים ללובה לא ידעה גבולות. הם נאספו שעה לפני השיעור כדי לסעוד עם המורה מדברי המאפה שכל אחד מהתלמידים בתורו הכין. השיעור פשוט לא היה מסתיים, לולא מנהל המתנ"ס התנצל בפני לובה והתלמידות שחייבים לנעול את המתנ"ס.

לימים לובה הלך ברשימה עצמאית לכנסת, שלמרבה הצער לא עברה את אחוז החסימה וכמדומני שהיא קיבלה רק 0.8%. אם בכל הארץ לובה היה מקבל את אחוז הקולות שהוא קיבל בקלפיות של שכונת אשכול, שפרינצק ובלוקונים בקריית שמונה מפלגתו עם 7.5% הייתה מקבלת 9-10 מנדטים. עד היום מלווה אותי דמותה של פלורה משכונת שפרינצק שרצה מבית לבית לדרבן להצביע ללובה, סחבה את בעלה וילדיה חובשי כיפות להתדפק על הדלתות, ולבקש מאנשים להצביע עבור מפלגתו של לובה אליאב.

פגישתי השנייה עם לובה הייתה כאשר רעיתי ואני חזרנו משליחות בצ'ילה, ונעניינו לבקשתו לבוא לעבוד בקהילה החינוכית ניצנה בנגב, בה עבדנו שלוש שנים.

ושוב פגשנו את מייסד הקהילה חי בדירה ספרטנית עם אותה מיטת סוכנות, עם אותה פינת מטבח קטנה עם אותו מקרר ("סיביר") ורק עם מותרות שלא היה לו בקריית שמונה "מזגן חשמלי" וטלפון בחדר.

בימים ששרים, ראש ממשלה לשעבר מבלים בחדרי חקירות של משטרת ישראל, אני מתגעגע לדמות המופתית, ששילבה בחייה עשיה וצניעות. בגיל ששים וחמש במקום לצאת לפנסיה, הוא מעמיס על עצמו סדר יום דחוס של עבודה בהתנדבות עמוסת פעילויות חינוכיות ומקים כפר נוער, בו מצאו בית חם אלפי נערים ונערות.

על אדם כמו לובה אליאב כתב משורר תהילים מזמור א': "אַשְרֵי הָאִישׁ אֲשֶר לֹא הָלַך בַּעֲצַת רְשְׁעִים, וּבְדֶרֶך חֲטָאִים לֹא עָמַד, וּבְמוֹשַׁב לֵיצִים לֹא יָשַׁב".

אני חש, שהמשורר במזמור ט"ו שואל: "מִי יִשְׁכּוֹן בְּהַר קוֹדְשְׁךּ", הוא כיוון לאדם כמו לובה אליאב "הוֹלֵך תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ...כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶך וְשׁוֹחַד עַל נָקִי לֹא לָקַח".