זהירות, פרובוקציה

1. בראשית השבוע קראתי לא להפוך את ח"כ באסל גאטס לגיבור ומושא חדשותי עיקרי. זכותו - במיוחד כח"כ - להשתתף במשט מתריס נגדנו. לשם כך קיים מוסד החסינות הפרלמנטרית. מוכרחים לחרוק שיניים ולכבד את חופש הביטוי; בעיקר, אסור להתפרק רגשית. כל תגובה "זועמת", "כועסת", "יורקת" גידופים רק תקלע למטרה שלשמה עלה לדוגית-שטה-מלחיה-שניים-וחצי-והם-שונאים-אותנו. הוא למד מח"כ חנין זועבי שזה משתלם; בעיקר בשל התגובות ההיסטריות אצלנו.

היכן הגבול? בתחום הדיבור. כל זמן שלא פוגעים פיזית באחר ולא קוראים לאלימות נגדו, מותר לומר גם דברים נוראים. לעיתים קרובות, התרופה הטובה לפרובוקציות טיפשיות היא אדישות. הסערה התורנית משרתת את שונאינו בעולם ומעידה על חוסר ביטחון (שמשמח אותם לא פחות). אנחנו מספיק חזקים להכיל את גאטס וזועבי ואלף כמותם. השוני בתגובות שלנו מבטא הבדל בין קצרי הרוח לבין הרצים למרחקים. העם היהודי חזר הביתה, וזה משגע את החבורה הזאת. חבל להתערב בשמחתם. הדמוקרטיה הישראלית חזקה מספיק להכיל עמדות קצה כאלה. דרושה סבלנות. ואמונה. וקצת הומור. במקום להתפוצץ, אפשר לאחל לח"כ גאטס נסיעה טובה; שייזהר מגלים גבוהים וממחלות ים.

2. חבל שסגן שר הפנים ירון מזוז נפל לפח הפרובוקציה התורנית וכשל בלשונו. "חכמים היזהרו בדבריכם", בעיקר בחברה הישראלית המתרגשת מכל אמירה חריפה כאילו היא שתחרוץ את גורלנו. אני מאמין שהוא לא התכוון לכלל אזרחי ישראל הערבים, אבל גם נבחרי ציבור ערבים התומכים אוטומטית בכל יוזמה שנועדה להחליש את ישראל זכאים בהחלט לבטא את דעתם. "תגידו תודה ש..." זה ויכוח שכונה. "להחזיר את תעודות הזהות" - אמירה חריפה וראויה לגינוי. ועדיין, אינני שותף לזעקות הפבלוביות משמאל. מזוז אמר דבריו בלהט הוויכוח מול קריאות שנועדו להוציאו משיווי משקל, וככל הנראה הצליחו. אין פה שום דוקטרינה פוליטית או מגמה אידיאולוגית. אז אמר.

ואז עלה ראש הממשלה ואמר שלכל אזרחי ישראל, יהודים ולא-יהודים, הזכות השווה לבחור ולהיבחר. "מדובר בזכות אוניברסלית שאין עליה ויכוח. יש לכם זכות מוקנית לומר את דבריכם, ואנחנו נגן עליה". עד כאן לכאורה בסדר. אלא שנתניהו הוסיף שאינו חייב להסכים עם הצביעות. מחד-גיסא מאשימים ח"כים ערבים את לוחמינו ב"פשעי מלחמה" ומאידך-גיסא לא שמענו מהם גינויים לפשעי המלחמה האמיתיים בסוריה ובתימן. "על הזכות אנחנו מגנים; את הצביעות אנחנו תוקפים".

מדוע ח"כים ממרצ התנפלו על הדברים (גל"צ אימצו במהדורת הערב רק את הפרשנות של זהבה גלאון)? הרי זאת פרפראזה על האימרה המיוחסת לוולטיר "אני מתנגד למה שאתה אומר, אבל אגן עד מוות על זכותך לומר זאת!". חובה להגן על חופש הביטוי של הח"כים הערבים, אבל באותה מידה חובה להגן על חיילינו מהאשמות שווא. זה קצת מורכב לכמה חברים המבקשים לכפות עלינו את הניסוחים שלהם. כבר הזכרנו פעם שיש כאלה בשמאל הישראלי שיהיו מוכנים להגן עד מוות על זכותנו - - - לחשוב כמותם...

3. מייד נשמעו התהיות המתחסדות, האם הליכוד ממשיך את ז'בוטינסקי, שכידוע קרא לשמור על זכויות הערבים ולשלבם בכבוד במדינה היהודית העתידית. הליכוד אינו חרות בלבד; מדובר בתנועה עממית המכילה לא רק את תלמידי ז'בוטינסקי. ובכל זאת, ז'בוטינסקי היה פולמוסן מבריק שהתבטא בחריפות גדולה יותר מהאמירות החלביות שהסעירונו לאחרונה. בהקדמה למאמרו המפורסם "קיר הברזל" נשבע ז'בוטינסקי שלא להפר את שוויון הזכויות לערבים, אבל מיד לאחר מכן כתב שהשלום "אינו תלוי ביחסנו לערבים, אלא רק ביחסם של הערבים לציונות". הנה שוב: הגנה על הזכות לבחור ולהתבטא במקביל לראייה מפוכחת של ליבת המחלוקת. די עם הסערות המלאכותיות. כדאי להירגע. ברומן "שמשון" כתב ז'בוטינסקי: "גם את האמת אין להגיש אל השולחן בקערות מלאות". אכן.