לעיתים מוצא אדם עצמו בין ביודעין ובין שלא ביודעין, כי שם עצמו שופט ודן בני אדם לכף חובה שלא במשפט ולעיתים אף גוזר דינו של אותו אדם מבלי שידע מה היא מידת הדין או מידת הרחמים.

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, דן את "איש ישראל" ו"האישה המדינית" והמית אותם ברֹמַח שלו, כי הוא קִנֵּא לאלוהיו. וכשהכתוב מציין את עץ היוחסין של פינחס, הוא מפסיק באהרן סבו של פינחס ולא ממשיך כמקובל עד לוי.

רש"י אומר כי היו הבריות מבזים את פינחס בּאָמְרַם: הראיתם בן פוטי זה (הכונה למי שהיא בת פוטיאל הוא יתרו שי שלו שבעה שמות) הרג נשיא מישראל הוא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. והרג גם את כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדיו. (כה/יד, טו) כאומרים לו מי שמך. אלא הגבר שמניע את פינחס לעשות את אשר עשה, כיוון שישראל חטאו כשזנו אחרי בנות מואב ועבדו את הבעל בארץ מואב, כפי שקורא מפעם לפעם, העם חוטא כמו חטא העגל וחטא המרגלים, ונענש על-ידי הקב"ה בהפלת חללים רבים בקרבו פינחס בקנאה לקב"ה נפסקה המגפה בישראל (עַיֵּן בסוף פרשת בלק) ישראל לא רק זנו עם בנות מואב אלא עשו זאת בגלוי לעיני כל להכעיס. לכן כאן הקב"ה נתן צידוק למעשה פינחס, בּאָמְרוֹ: בקנאו את קנאתי בתוכם (בתוך בני ישראל) במקרה זה הקב"ה לא רק הצדיק את קנאתו של פינחס הוא עשה מעשה באמרו: הנני נֹתֵן לו את בריתי שלום.(כה/יב) המסקנה מן האמור שיש לדון בכל מעשה לגופו.

בעוד מעשה מסוים בתנאים מסומים נחשב למעשה עַוְלָה או עשית דין על-ידי מי שלא הוסמך לדון ולהרשיע. ובמקרה כמו פינחס נחשב למעשה נכון. ללמדך כי רק לעיתים רחוקות ובמקרים בהם האינסטינקט הטהור של האדם מְאִיץ בו לעשות מעשה, מבלי לחכות לטחנות הצדק, יהיה גם צודק.

אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו והמקביל לפתגם עממי זה הוא הפתגם החלבי בשפה הערבית המדוברת שאומר: עַגְ'וֶת זֵיתוּנֶה בְּתִסְנוֹד חַ'בְיֶה. בתרגום חופשי: גלעין של זית יש בו כדי ליצב כד גדול ועוד מן האמור על פינחס אנו מגיעים למימושו של פתגם עממי אחר מחכמת יהדות חלב האומר: אִל חָגַ'ר אִלִּי מָא בְּיִעְג'וֹב בִּפִג', בתרגום חופשי: אבן שאינה מרשימה יכולה לפצוע. מכאן שהזלזול שזלזלו בני ישראל בפינחס, לא הפחית מאישיותו והוא מקובל אצל אלוהים ואף זכה להוקרה על מעשהו "בברית שלום".

מן הראוי שלא נזלזל בפשוטי העם, ובמי שאיננו בעל יוחסין, או שאיננו בעל מראה מרשים, או שמוצאו אינו ממוצאנו, כי בדרך-כלל, טבועה באדם, מטבע בריאתו נטייה לאפלית זולתו כי האחר שונה ממנו הן במנהג והן במראה והן בצבע. נטייה זו צריכה להיעקר ולהיעלם, לא על-פי צו או חקיקה, אלא בצו מצפונו של האדם. לכן האדם המסורתי אומר יום יום תודה לאלוהים שברא אותו כרצונו. צריך גם להחדיר לתודעת האדם בדרך של חינוך מילדות כי אלוהים ברא גם את מי שאינם דומים לו, ואין להפלות את השונה ממנו, בגלל אמונתו, מנהגיו, שייכותו, דמותו ותדמיתו.

היו דברים מעולם והם קיימים והם חוזרים ומתקיימים כאשר מנהיגים מפשוטי העם הנהיגו עמים ונהגו כמנהיגי עולם, לא מפני שנולדו להיות מנהיגים, אלא מפני ששאפו להיות מנהיגים ובחוכמתם הנהיגו עמים בדרך טובה וישרה.

ראוי שנמדוד את האדם לפי מעשיו כפי שעשה פינחס, אשר עץ היוחסין שלו לא נשא חן בעיני העם. ראינו בדורנו תופעה של צמיחה מנהיגים שקמו מתוך פשוטי והנהיגו את ישראל. היה מי שיצק יסודות כהרצל ורבים אחרים בני תקופתו. ומנהיגים אחרים שקמו מפשוטי העם עשו שימוש ביסודות אלה, לחידוש קוממיות עם ישראל בארצו, הם היו ממשיכיהם של הוגי הרעיון הראשונים אלה הם בן-גוריון ושורה רבה של מנהיגים בני דורו ובגין ואחרים שבחרו בדרך שונה מקודמיהם והעמידו את ישראל במקומו בין העמים.

בקנאה ובנקמה ובשנאה עוסקת פרשת פינחס. רש"י אומר כי "קנאה" היא הַמִּתְחָרָה (כלומר מעלה חרון האדם) לנקום נקמת דבר (כלומר לעשות נקמה). ויש מפרשים שמצאו בגימטריה רמז לכך על-ידי חיבור הקנאה (161) עם נקמה (195) מקבלים (356) שני אלה מולידים שנאה שאותיותיה מסתכמות ב-356. לכן חז"ל (במסכת סנהדרין ב' ב') ראו בקנאה דבר שלילי. לרבות מעשה פינחס, זאת אלמלי קפצה בת קול ואמרה: והייתה לו ברית כהונת עולם. (סנהדרין ירושלמי ט' ז') מכאן שהמקנה לה' כמו פינחס או קנאתו של אליהו הנביא בהפטרת השבוע (מלכים א' י"ח) שגם הוא הרג את גל נביאי השקר.

מכל מקום הקנאה היא תופעה לא רצויה אצל האדם מרגע צאתו לאוויר העולם. וזה מתחיל עוד בבריאת העולם כאשר קין קנא בהבל והרגו. יוסף כמעט והרגוהו אחיו מקנאתם בו. גם שאול קנא בדוד ונסה להורגו גם בפרשת קרח במניע היה קנאתו באהרן ובילדיו כשר אהרן נתמנה ככהן גדול וצאצאיו אחריו כהנים. בכל המקרים שהובאו זו הייתה קנאה למען אדם ולא קנאה למען ה'. טבע האדם לקנא בזולתו כפי שזה קבל ביטוי באמירה: דשא השכן ירוק יותר לכן צריך לכוון את טבע הקנאה הטבוע באדם לאפיק חיובי. ועל כן נאמר: קנאת סופרים תרבה חכמה. או קנאת הרב בתלמידו ונמצא אוהבו. גם קנאת האב בבנו. קנאות אלו מוסיפות יוקרה לרב ולאב, אשר הם שמחים כשהתלמיד עלה על רבו. מכאן שאין אפשרות לעקור את הקנאה שנמצא אצל האדם, רק ניתן להפנותה לאפיק חיובי.

ותקרבנה בנות צלפחד בן חֵפֶר בן גִּלִעָד בן מָכִיר בן מנשה (כז/א) הן: מַחְלָה, נֹעָה, חָגְָלה, מִלְכָּה ותִרְצָה, שאין להם אח או אחים. הן עמדו לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני נשיאים, לתבוע ולקבל נחלת אביהן. כאן המקום להזכיר לנו, כי הנחלה בארץ ישראל נתנה לזכרים ולא לנשים לפי התורה. אלא שכאן אין לצלפחד בן זכר, עמדו בנותיו ומחו על יכ יהיו להיות מנושלות מנחלת אביהן.

טענתם הייתה: אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים עלה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוף משפחתו כי לו בן, תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו. (כז/ג, ד) עמידת בנות צלפחד ותביעת חלקם בנחלה, לא הייתה מסוג הדברים המקובלים.

משה לא ידע לפסוק בעניין זה למרות ההלכה הברורה שאינן יורשות, לא דחה אותן, הוא פנה לקב"ה והציג עניינן בפניו. הקב"ה ציווה על משה לחרוג מן הכלל ולתת להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהן. ובכך עברה נחלת אביהן להן. מעשה חריג זה לא נשאר חריג אלא שמאותו רגע תוקן החוק כך: איש כי ימות ובן אין לו נחלתו עוברת לבתו. ואם אין לו בת לתת את הנחלה לאחיו ואם אין אחים, לתת את הנחלה לאחי אביו ואם אין, לתת לשארו הקורב אליו. תיקון זה הוא תוצאה של עמידת הנשים על זכותן.

פרשת בנות צְלָפְחָד והיא מלמדת על מעמד האישה העבריה, בשונה מהנשים אצל עמים אחרים ששללו זכויות הנשים ויש מדינות המונים מאת מיליוני בני אדם שמתייחסים לאישה כחפץ דומה לעפרא דארעא. לעומת מעמד האישה בעם ישראל שהיה והינו מעמד מוגן וכשצריך מתקנים את החוק לטובת האישה הצודקת בתביעתה. ובטענותיה.

הַקִּנְאָה תְּכוּנָה מְגֻנָּה בּכֹל עֵת וּמַצָּב
הַנְּקָמָה כְּבוּמְרַנְג אֶל שׁוֹלְחוֹ הוּא שַׁב
קִנְאָה וּנְקָמָה מוֹלִידוֹת אֵיבָה וְשִׂנְאָה
הַנְּקָמָה מוֹלִידָה לַנּוֹקֵם עֶצֶב וְדִמְעָה

הַקִּנְאָה קַיֶּמֶת תָּמִיד וּמִקַּדְמַת דְּנָא
קַיִן רָצַח הֶבֶל מִקִּנְאָה עַל דְּבַר מַתָּנָה
וְשָׁאוּל מִקִּנְאָה שִׁלַּח בְּדָוִד אֶת הָרֹמַח
וְקִנְאַת אָחִים בְּיוֹסֵף עַד קִנְאַת קֹרַח

אִם קִנְאָה תְּהֵא זוֹ, קִנְאַת סוֹפְרִים
תַרְבֶה חָכְמָה שָׁלֹום וּתְיַשֵּׁר הֲדוּרִים