אחרי התאבדותו של תת-ניצב אפרים ברכה ז"ל, היו עיתונאים שלא חיכו אפילו שעתיים והתחילו לתקוף את News1 בשל הפרסומים הרבים כאן בעניינו של ברכה. בין אלו היו עיתונאים שלא היססו בעבר להטיח האשמות כבדות בסגנון בוטה בכל מיני כיוונים: משה קצב, חיים רמון וגם נגד כאלו שלא הורשעו. מה שמלמד, שלא הסגנון הפריע להם אלא היעד. האם אותם עיתונאים נזעקו משום שהעזנו לפגוע במקור שלהם?

גם קציני משטרה אנונימיים מיהרו להפנות אצבע מאשימה כלפי התקשורת. אבל רק יומיים לפני כן תיארה נחמה דואק בידיעות אחרונות את פסטיבל הפרידה מיוחנן דנינו, חמישה ימים לפני האירוע הטרגי, ובין היתר כתבה: "גם ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, תנ"צ אפרים ברכה, שהסתבך בפרשת הרב פינטו, הגיע לבוש מדים, אבל ניכר היה שהנוכחים משתדלים לא להיתפס לידו".

חוץ מזה, איפה היו הקצינים הבכירים שהספידו את ברכה כאשר הוא שידר מצוקה? מדוע יוחנן דנינו, בנצי סאו, מני יצחקי, רוני ריטמן ויואב סגלוביץ לא התקשרו אליו? מדוע לא דרשו בשלומו? מדוע לא הציעו לו שיפנה לקבלת סיוע? מדוע לא הציעו שיפקיד את אקדחו? מדוע לא ביקשו מיהודה וינשטיין ושי ניצן לאפשר לו למסור בהקדם את גירסתו?

עוד אחד שמדבר הוא יואב סגלוביץ, שהיה מפקדו של ברכה וטוען שצריך לטפל - כלשונו - באמצעי התקשורת החריגים שפרסמו את החשדות נגד ברכה. נניח בצד את סתימת הפיות שבאמירה הזאת ואת התעלמותו של סגלוביץ מכך שהחשדות הניבו חקירה, ונזכיר רק זאת: סגלוביץ היה הקצין לו דיווח ברכה אחרי שמונה ימי המתנה על הצעת השוחד של פינטו. עד היום לא ניתן הסבר של ממש לעיכוב הזה, ומוטב היה אילו סגלוביץ היה מסביר את המחדל החמור הזה.

במבט רחב יותר, השאלות הנכונות הן אלו: למי צריך לבוא בטענות – לאמצעי תקשורת שמילא את תפקידו, או לבכירים במערכת אכיפת החוק שלא מילאו את תפקידם? מי צריך לבדוק את עצמו – מי שמילא את חובתו הציבורית, או מי שלא מילא את חובתו החברית?

זוכרים את קמפיין "השקופים" של ש"ס? מתברר שגם מבחינתם של אריה דרעי וחבריו יש מאות אלפים ואולי מיליונים של שקופים. אלו הם העולים ממוצא יהודי המבקשים להתגייר, וכעת ישובו וייתקלו ברבנים חרדים מחמירים שלא אכפת להם ממי שמתגיירים, כי הם ממילא לא יחשבו על הכנסתם למשפחותיהם. אלו הן הנשים ששוב ייתקלו ברבנים חרדים מחמירים שלא יחשבו על מצוקותיהם, כי אצלם ממילא שמים אות קין על מי שמתגרש.

זוהי המשמעות המיידית והברורה של ביטול רפורמת הגיור ושל העברת בתי הדין הרבניים לאחריותו של משרד הדתות שבידי ש"ס. במקום יהדות מאירת פנים – נקבל יהדות מחמיצת סבר. במקום יהדות מחבקת – נקבל יהדות חונקת. בפעם הבאה שדרעי ידבר על שקופים, נדע שאפילו להם יש גוונים: יש שקופים שצריך לראות ויש שקופים שאסור לראות.

השבוע הם שוב נפלו, הפעם ביוון. הסקרים דיברו על מאבק צמוד בין אומרי ה"לא" לאומרי ה"כן" לחבילת החילוץ האירופית. תוצאות האמת: למעלה מ-60% הצביעו נגד. וזה אחרי שהסקרים נכשלו בענק בבחירות בישראל, בטורקיה ובבריטניה. פעם אחת היא מקרה, פעמיים הן צירוף מקרים, שלוש פעמים הן חזקה, ארבע פעמים זו שיטה.

כאשר מדובר במקרים חוזרים ונשנים במדינות כל כך שונות זו מזו, הבעיה חייבת להיות בבסיס. משהו בדגימה לא מתאים לעידן האינטרנט, הפייסבוק, האינסטגרם והווטסאפ. הסקרים לא מצליחים לעקוב אחרי השינויים המהירים בדעת הקהל ולשקלל את ההשפעה העצומה של כיכר השוק האינטרנטית. כבר הצבעתי כאן על כך, שלבעיה הזו יכולה להיות משמעות מרחיקת לכת בשל ההסתמכות הנרחבת של גורמים עסקיים על סקרים בעת קבלת החלטות ארוכות טווח. בכל מקרה, בפעם הבאה שתראו סקר בכלל וסקר פוליטי בפרט – תזכרו שמדברים איתכם מי שנכשלים שוב ושוב ושוב.

השבוע פרסמנו כאן את פסק דינו של בית המשפט העליון, שהקל במידת-מה בעונשו של פדופיל אינטרנטי. עמדנו על הבעייתיות הכפולה שבפסק הדין, אותו כתב מני מזוז בהסכמתם של חנן מלצר ודפנה ברק-ארז. ראשית, התוצאה הסופית שנקבעה בשש שורות, עמדה בניגוד מוחלט לרטוריקה שנפרשה על פני למעלה מעשרה עמודים. שנית, "עקרון ההדרגתיות בענישה" שהיווה את הסיבה היחידה להקלה בעונש, הוא בעייתי כשלעצמו ופוגע קשות בצורך להרתיע עבריינים ולהגן על ילדים.

אני מבקש לעמוד כאן על נקודה נוספת: זהותם של השופטים שישבו בהרכב. למותר לציין, ששלושתם משפטנים מעולים ושופטים התורמים רבות לבית המשפט העליון. הבעיה היא, שהם לא פגשו מעולם – או שאולי פגשו לפני שנים רבות – קורבנות מסוג אלו שנפלו ברשתו של הפדופיל דנן. ברק-ארז באה מן האקדמיה, שם בדרך כלל לא פוגשים קורבנות. מלצר עסק בפרקטיקה בתחום המסחרי ולא בתחום הפלילי. מזוז היה היועץ המשפטי לממשלה, ודומה שהפעם האחרונה בה נפגש עם קורבנות של עבירות מין הייתה בפרשת קצב. האם זה השפיע על ההחלטה? אני לא יודע. אבל אולי כדאי שהרכבי העליון, במיוחד בנושאים כאלו, יהיו יותר מאוזנים מבחינת הרקע האישי של השופטים.

החשב הכללי לשעבר, ירון זליכה, מיצב את עצמו במשך שנים כאיש הישר היחיד בתוך סביבה פוליטית מושחתת. זה היה מוגזם ביותר מן הרגע הראשון, והשבוע זה הפך לפתטי, כאשר זליכה דרש – לא פחות – לפתוח בחקירה פלילית בנושא הגז הטבעי.

זליכה כבר מזמן לא בעסק, אבל הוא מתיימר לדעת מספיק כדי לקבוע שזה עניין למשטרה. כדאי להזכיר לתקשורת, ההולכת שבי אחרי האמירות המתלהמות שלו, מה אמר עליו בחודש שעבר שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, יהודה פרגו. זליכה הגיש חוות דעת עליה התבססה במידה רבה תביעת ענק של הסתדרות העובדים הלאומית נגד בכיריה לשעבר, ובראשם אברהם הירשזון ומיקי צולר.

פרגו דחה את התביעה וביטל במילים חריפות את חוות הדעת (כמו גם את זו של רו"ח ראובן סווירי). פרגו ציין, כי זליכה קבע את מסקנותיו בלא לקבל את תגובת הנתבעים, ותוך התעלמות מהעובדה שמסמכים רבים של קרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית נלקחו בידי משרד האוצר כאשר מונה לה מנהל מורשה. אין ספק שהיו מסמכים כאלו, אומר פרגו, ולכן אין ספק שההחלטות בקרן התקבלו בהליך מסודר ותקין. אין זה מקובל עליו – הדגיש – שמומחים יגיעו למסקנות מרחיקות לכת מבלי לדבר עם נושאי המשרה בקרן ועם הרפרנטים במשרד האוצר שליוו אותה, ולא ניתן להכין חוות דעת כאלו בהתבסס על מסמכים בלבד.

זהו ירון זליכה – מי שקופץ למסקנות מרחיקות לכת בצורה רשלנית שעל גבול השרלטנות. כדאי שהוא יקח צעד אחורה, יבדוק את עצמו, יתקן את דרכיו ורק אחר כך ימתח ביקורת על כל העולם ואשתו.

השופט חנן מלצר אמר השבוע, כי חוק יסוד הממשלה אינו מאפשר לראש הממשלה להחזיק באופן קבע בתיקים נוספים. זו הייתה רק אמירה בדיון של שופט אחד מתוך הרכב של חמישה שופטים, אבל לכמה אתרים ועיתונים זה הספיק כדי להכריז בכותרות: בג"ץ אסר על נתניהו להחזיק בתיקים. יכול להיות שזה יהיה פסק הדין, אבל נכון לעכשיו – זה ממש לא.

לגבי שני עיתונים – ידיעות אחרונות ומעריב – אני די בטוח שהכותרות המטעות הללו ניתנו בכוונה. לגבי כמה אתרי אינטרנט, יש לי תחושה שמדובר בסתם חובבנות, רשלנות וטיפשות. כדאי שתדעו מי מדבר אליכם בכמה מן האתרים: עורכים צעירים, חסרי ניסיון וידע, שהדבר החשוב ביותר להם הוא להקדים בעשר שניות את האתר המתחרה. הכותרות הללו הן דוגמה מובהקת למצבם של אותם אתרים בפרט ושל חלקים ניכרים בתקשורת הישראלית בכלל, המעדיפה את הרייטינג על פני האמת ואת המהירות על פני הדיוק.

והיה עוד מישהו. מתי גולן פרסם בגלובס מאמר שלם שמתבסס על "היום החליט בג"ץ". הוא מספר לקוראיו: "באים שופטי העליון ואומרים די, מספיק. ראש הממשלה, הם קבעו, אינו יכול לכהן כשר". והוא קובע: "זו פסיקה חשובה מאין כמותה". הכל טוב ויפה, חוץ מבעיה קטנה אחת: אין פסק דין כזה. עכשיו תבינו מיהו שמדבר ומכפיש את News1 ויואב יצחק בפרשת ברכה.