ההינתקות והתקשורת: אז והיום

עשור אחרי ההינתקות, חלק מאמצעי תקשורת חוזרים אחורה לאותם ימים סוערים וקשים. אלא שכדרכה של התקשורת הישראלית, אצלה יש גוף אחד החסין מביקורת. זוהי כמובן התקשורת עצמה, שמעלה אז בתפקידה החשוב ביותר: לבטא את כל הדעות ולהציב את השאלות.

למי שלא זוכר, התקשורת נתנה רוח גבית מוחלטת לאריאל שרון. אמנון אברמוביץ' טבע אז את הביטוי "אתרוג", באומרו שכך יש להתייחס לשרון ולפרשות השחיתות בהן היו מעורבים הוא ובניו, כדי לאפשר לו לבצע את ההינתקות.

באותם ימים כמעט שלא נמצא אף פרשן שישאל האם המהלך הזה נבון, האם הוא באמת יפחית את הטרור, האם הוא באמת יפתח נתיב חדש לשלום. לא קראנו ולא שמענו אפילו הד אחד למחלוקות שהיו אז בצמרת צה"ל וזרועות הביטחון, ואשר נחשפות רק כיום. לא ידענו שיש שם מי שמזהיר מפני מה שבפועל אירע: הפיכתה של רצועת עזה לבסיס טרור חסר מעצורים. בנימין נתניהו, שהתפטר מן הממשלה ערב ההינתקות בשל התנגדותו למהלך, ספג כרגיל קיתונות של בוז.

מסע הכפשה ודה-לגיטימציה

התקשורת לא אמרה מילה על הצורה הדיקטטורית והדורסנית שבה העביר שרון את המהלך. היא לא אמרה מילה על כך שהוא פיטר את השרים אביגדור ליברמן ובני אלון 48 שעות לפני ישיבת הממשלה המכרעת, כדי להבטיח שיהיה לו רוב - צעד חסר תקדים של הדחת שרים, רק משום שהם עמדו למלא את חובתם ולהביע את עמדתם בהצבעה במליאת הממשלה. היא לא אמרה מילה על כך ששרון רמס ברגל גסה את המשאל בליכוד שהוא עצמו יזם ושאותו הבטיח לכבד. היא לא אמרה מילה על כך ששרון גנב מחצית מהמנדטים של הליכוד (ואת המימון עבורם) כאשר הקים את קדימה.

התקשורת הייתה מלאה בנבואות זעם על מלחמת אחים, על אלימות של המפונים, על סירובי פקודה של חיילים דתיים, על כך שהרבנים יתנו פקודות משלהם, מה לא. כמה ימים לפני ההינתקות ערכנו בגלובס ישיבת היערכות. הכתב דאז של העיתון בדרום, גדי גולן, אמר שלא יהיה אף אירוע אלים; בניגוד לעמיתיו, הוא לא בא עם דעה קדומה והוא הסתובב בשטח. למיטב זכרוני, הוא היה היחיד שצפה במדויק את מה שהתרחש. כל השאר ערכו לימין בכלל ולמתיישבים בפרט מסע הכפשה ודה-לגיטימציה, שהזכיר את הימים שאחרי רצח רבין.

התקשורת לא שאלה האם חוק פינוי-פיצוי הוא אנושי וסביר. היא לא יצאה נגד בג"ץ כאשר אישר את החוק. היא לא שאלה כמה באמת העסק יעלה. היא לא התעניינה בפרטים הקטנים של חיי המפונים. היא לא בדקה מה יהיו ההשפעות הכלכליות, הפסיכולוגיות והחברתיות של העקירה הכפויה. היא כמעט ולא הזכירה שמדובר במתיישבים חוקיים לעילא, שנשלחו למקום בידיעתה ובעידודה של מדינת ישראל.

מיליוני קוראים ללא עוצמה

כאשר לא עושים חשבון נפש על העבר, קרוב לוודאי שהחטאים יחזרו בעתיד. חלק ניכר מהעיתונאים והעורכים בתקשורת הישראלית הם בעלי דעות מן המרכז ושמאלה, וכך הם גם מסקרים ומדווחים ומפרשנים. אבל הבעיה הגדולה שלי איננה איתם, אלא עם מי שמתיימר להציג את הדעות ההפוכות: ישראל היום. למרות שזהו העיתון הנקרא ביותר בישראל, ההשפעה שלו על מקבלי ההחלטות ועל הציבור קטנה בהרבה מ-40% הרייטינג שלו.

הסיבה היא החד-צדדיות המוחלטת של הביביתון. קשה להתייחס ברצינות למי שתמיד - אבל תמיד - יאמץ את העמדה של ראש הממשלה. עמדתי השבוע בהקשר אחר על החובבנות, הרשלנות, הילדותיות והמסוכנות שבגישה חד-ממדית הבוחנת את האיש במקום את ה-issue, שמגבשת דעה לפי העושה ולא לפי המעשה. בישראל היום זוהי ההתנהלות המערכתית ואין בלתה.

ישראל היום לא לבד בהתנהלות הזאת והוא גם לא המציא אותה. ידיעות אחרונות והארץ עושים בדיוק את אותו הדבר מהצד השני של המפה הפוליטית. אבל יש להם יתרון על ישראל היום: יש להם עבר של עשרות שנים, שבחלק גדול מהן הם היו יותר פלורליסטיים ומגוונים, והם ממשיכים ליהנות - ללא הצדקה - מאותה יוקרת עבר. החינמון של שלדון אדלסון נוקט מיומו הראשון בקו חד-צדדי ברור וידוע מראש, משכנע את המשוכנעים ואינו מצליח להגיע למי שחושבים אחרת.

אם אסון ההינתקות יחזור על עצמו, סביר להניח שהתקשורת תתנהג באותה צורה. אבל אז האשמים האמיתיים יהיו ישראל היום, בעליו, עורכיו וכותביו. הם אלה שלא משכילים ליצור לחץ תקשורתי ראוי מן הצד השני. הם אלה שגורמים לכך שהעובדה שיש להם מיליוני קוראים אינה מתורגמת לעוצמה מעשית. הם אלה ששוב משאירים את הימין בלי השפעה תקשורתית.