חודש של התבוננות וחרדה מאימת הדין

כל שנה חדשה היא התחלה חדשה - עולם חדש, וכמו ש'תשובה קדמה לעולם', כך בכל שנה לפני תחילתה הקב"ה נותן לנו ימי רצון לשוב אל עצמנו ולקלף את הסיגים שנטפלו אלינו במשך השנה החולפת, על-מנת שנכנס אל השנה החדשה נקיים, רעננים, בריאים ומרוכזים.
כך הוא חודש אלול השונה מכל החודשים של השנה. חודש זה מכונה במספר שמות: חודש התשובה, חודש הסליחות וחודש הרחמים. הימים של חודש אלול מתוקף היותם קרובים בזמן לימים הנוראים ומועדי ישראל מקבלים משמעות מיוחדת בעלת צביון מיוחד. חודש שזכה לדינים ומנהגים המיוחדים דווקא לו. החודש האחרון של השנה המהווה כהכנה וכתשובה לימי הדין ההולכים וקרבים ולכן קבל גוון מיוחד ושונה משאר החודשים אשר תרמו לעיצוב אופיו המיוחד של החודש.

מובא בסוף "ספר היראה" של רבינו יונה גרונדי על מהות ותמצית עבודת הימים הנוראים מראש חודש אלול עד מוצאי יום הכיפורים: "כללו של דבר 'לכל זמן' (קהלת ג, א'). בעת שמחה בפורים - ירבה בשמחה ובמשתה...בעת עצב, עצב משנכנס אב ממעטין בשמחה, משנכנס אלול עד מוצאי יום הכיפורים יהא חרד מאימת הדין".

מובן מתוך דברים אלו שעבודת הזמן והעת של ימי חודש אלול הוא החרדה והיראה מאימת הדין. מקורו של דין זה מובא בטור בהלכות ראש השנה (סימן תקס"א): "לכן התקינו חז"ל שיהיו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החודש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג, י') 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו' וכדי לערבב השטן, וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחרי התפילה". משמע מדברי הטור שעניין האזהרה לעורר על התשובה להזכיר לעם לחזור בתשובה ומתוך כך להביא להתעוררות הבאה מתוך חרדה מאימת הדין.

יש הדורשים מהפסוק "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים י"ג, ב'). ראשי תיבות אלול - שבחודש זה מסייעים לאדם מן השמים לעשות תשובה. אלול במשמעו: התבוננות, חיפוש וחיטוט כמו שנאמר על המרגלים: "ויתורו את הארץ" (במדבר י"ג, ב'). בתרגום אונקלוס: "ויאללון ית ארעא דכנען" שכך תרגומו ועניינו של חודש זה, התבוננות על כל מעשה השנה - לחקור ולעקור מן הלב כל דבר רע ולשוב בתשובה לה'.

טעמים מספר תרמו לעיצוב אופיו המיוחד של החודש:

הטעם הראשון: נוכח היותו של חודש אלול כחודש של חזרה בתשובה לכל אדם בישראל נתקנו הלכות ומנהגים הקשורים במהותה של התשובה. כך מובא בספר מנהגי מהרי"ל (מהדורת שפיצר, עמ' רנ"ח-רנ"ט): "וירגיל את עצמו כל ימי אלול (במעשים טובים ובתשובה) להיות רגיל בהן בעשרת ימי התשובה".

הטעם השני: בני ספרד ועדות המזרח נוהגים להשכים קום לאמירת פיוטי הסליחות, הקוראים אל האדם לחזור בתשובה לפני בוראו. כלשונו של ר' יוסף קארו (שו"ע, או"ח, תקפ"א א'): "נוהגים לקום לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך עד יום הכיפורים".
בני אשכנז, לעומתם, מתחילים באמירת סליחות רק כשבוע לפני ראש השנה.

הטעם השלישי: מנהג קדום נוסף שבא לעורר את האדם משגרת החיים, הוא תקיעת השופר בכל יום, כמובא במנהגי מהרי"ל (שם): "מנהג הוא בכל ישראל לאתחולי בתקיעת שופר משנכנס אלול...ודרש מהר"י סגל טעם התקיעה משנכנס אלול מרבין בתשובה...להזהיר ולהזריז העם בתשובה".

הטעם הרביעי: מובא מנהג במהרי"ל בשמו של ר' שלום מאושטרייך, שמשנכנס חודש אלול כשכותב אדם אגרת שלום לחבירו צריך לרמוז בהתחלתו שמבקש עליו להשיבו לטוב השנה הבאה עלינו לטובה, על דרך "בשנה טובה תכתב ותחתם".

מנהג זה יסודו בריצוי החבר ופיוסו על-ידי איחולים וברכות וייתכן שממנהג זה נתגלגל המנהג שראשיתו מהמאה שעברה לשלוח כרטיסי ברכה לקראת השנה החדשה.

הטעם החמישי: במאה ה-18 נוסף המנהג של אמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי"(תהילים כ"ז, א') בכל יום מראש-חודש עד שמיני - עצרת בבוקר ובערב שיסודו בדרשה הקדומה (ויקרא רבה כ"א): "אורי - בראש השנה, וישעי - ביום הכיפורים".

ידועה האווירה המיוחדת של חודש אלול המורגשת בעולם הישיבות, בימים אלו מרבים הרבנים בשעורי מוסר ודברי התחזקות לקראת הימים-הנוראים. בקהילות ישראל בארץ ובתפוצות הרבנים והדרשנים נושאים שיחות התעוררות כהכנה לפני הכתרת מלכו של עולם בראש השנה ומתוך כוונה אמיתית לקרב את ציבור שומעי לקחם להידמות לאביהם שבשמים ולהתדבק במידותיו.