שינויים בקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס
הקונסוליה הישראלית בחוף המערבי משנה את פניה. ראשית חזרו ארצה דיפלומטים, עובדי משרד החוץ, דני וכוכי גדות. בנפרד, עובדים מקומיים - ג'וש הויט, דילן הוזייר ומרינה רוז'נסקי - סיימו את עבודתם. (שניים מהם התחתנו בשנה האחרונה ועסוקים בהבאת ילדים לעולם.) כך יוצא שנושאי פעילות רבים, חשובים מאד, מוכנים עכשיו לאנשים חדשים.
מוזר לי. זוכר אני שיחה שהתקיימה לפני מספר שנים טובות עם הקונכ"ל הנכנס דאז. קרוליין בן-נתן הייתה אז העובדת הוותיקה ביותר בקונסוליה, וכך היא גם היום. שרדה ושורדת, ותמיד משמשת כפנים של מדינת ישראל באירועים רשמיים, כשצריך ללוות אח"מים מבקרים ובהרבה עבודה מאחורי הקלעים.
בחן ובאלגנטיות קרוליין עושה עבודתה נאמנה ומצליחה לשרוד, למרות כל המכשולים, המהמורות, פוליטיקות הפנים, הלכלוך והתככים. ישנם גם רגעים יפים, ואולי רבים מהם, רגעי סיפוק והרגשה עילאית. וישנה גם עבודת חריש עמוק, כמו גם וביחד עם מקביליה בקונסוליה, שלעיתים רחוקות בכלל אנחנו מודעים למעשיהם.
כך לדוגמה, קרוליין מקדישה מזמנה, מרצה וקשריה לקרוב לבבות והגשת עזרה (בעצמה, ודואגת גם מעבר) לבית תשובה של הרב מרק בורוביץ (מקום בו נלחמים בהתמכרויות מסוגים שונים ובשיקום אנשים כמוני וכמוך). מסתבר שתמיד נכונות הפתעות, ומי יתן שירבו אלו.
אין ספק שלמרות העזיבה המסיבית (שאלה של תזמון יותר מאשר ביד מכוונת), שטחי העיסוק וההתעניינות שהושארו בריאים עד מאד, תוצאה של חריש עמוק וטפול מתמשך. בין אם זו העבודה בקמפוסים, עם הנוצרים, הפוליטיקאים או אתנו - הישראלים, גן חמד הושאר, משגשג ופורח.
נשאר הגנן הראשי, ואם הוא לא מתגאה בפומבי במעשה ידיו עד כה, הרשו לי לעשות זאת: תענוג להתבונן מהצד ולראות את שמעל פני השטח, לדעת עד כמה קל ופשוט הכל נראה, וכמה עמל הושקע להגיע לנקודה זו.
ידידה טובה שלי משווה ללא הרף את עבודת הקונסוליה כאן בלוס אנג'לס לעבודת הקונסוליה בניו-יורק תחת השגריר עידו אהרוני. כל פעם היא מתקשרת או שולחת לי אימייל ובהתגרות-מה מנפנפת בפני ואומרת: ראה מה עושים שם, בניו-יורק. אני מפנים את דבריה ויוצא להגן על הקונסוליה שלנו.
עד כמה שמרשים אותי לראות את פועלם, ההזמנות שהיא מקבלת דרך קבע והכתבות והסיקורים על אירועים ופעילויות שם, וכל כמה שהשגריר אהרוני מתקבל כאן תמיד בידיים פתוחות ובסבר פנים יפה עד מאד, יודע אני עד כמה שונה לוס אנג'לס והטריטוריה כאן מניו-יורק ומתחום אחריותו של השגריר אהרוני שם.
מנקודת ראותי, לנהל כאן את הקונסוליה ולייצג את מדינת ישראל כדיפלומט הבכיר ביותר בחוף המערבי שקול לניהול מדינה קטנה. לפחות מבחינת הקשיים והאתגרים. להשקיע ולבנות, ובכלל להעז לראות מעבר לקדנציה הם דברים שמעטים חולמים לעשות ועוד פחות מעזים ומבצעים. יתרה מכך, להוציא לפועל מגדר חלום למציאות עכשווית וכזו שתישאר אתנו בעתיד הנראה לעין אינו דבר של מה בכך.
בטוחתני שהעבודה תמשיך, מחיל לחיל, שכן אותו גנן ראשי עושה עבודה לתפארת, וצוות נמדד תמיד לפי העומד בראשו, שכן מנהיג אמיתי אומר "אחרי" ומשמש דוגמה אישית, ואחריו כולם מיישרים קו. ניתן לראות זאת בקלות כל אימת שמתחלף כאן הקונכ"ל - לפעמים לטובה, פעמים אחרות כלל לא.
מעניין יהיה לדווח בעוד שנה בדיוק, לפני ראש השנה התשע"ז, אם תחזית זו אכן התממשה - והגן, למרות כל פגעי מזג האויר והטבע, ממשיך לשגשג ולעשות עבודתו נאמנה, קרקע פוריה לנו ליהנות ממנה ולדבורים ולנמלים להמשיך במלאכתן, אלו באיסוף הצוף ויצירת דבש ואלו בעמל מתמשך, ללא מנוחה.
חברת התעופה הלאומית (כשזה נוח)
לֹא רק בקונסוליה. באחרונה הייתה מסיבת פרידה לליאורה אברהמי, נציגת אל על.
את ליאורה אני מעריך מאד, אם כי את החברה עבורה היא עובדת הרבה פחות.
לא רק בגלל שנראה לי שכנפי המנהלים הבכירים בחו"ל קוצצו מזמן - וכמעט כל דבר, קטן שבקטנים, הצריך אישור מהארץ. ליאורה כמובן ידעה למי לפנות בשעת הצורך, אך למנהל בכיר צריך שתהיה סמכות ויכולת פעולה בלי הצורך לפנות כל הזמן ארצה לקבל אישור לכל פיפס.
מעניין אותי מי מחבר ההנהלה של חברת התעופה הלאומית שלנו (שהיא כאמור חברה פרטית לחלוטין, וטיעון זה מודגש בפני פעם אחר פעם, כל אימת שנוח) טס במחלקת נוסעים או אפילו במחלקת עסקים והיו צריכים לשלם מכספם עבור התענוג. במילה - נורא. מחירים בשמים. צפיפות ודוחק איומים. לפחות השרות והאוכל השתפרו מעט.
המצחיק ביותר שהם (חברת התעופה הממלכתית שלנו) מתלוננים על ממשלת טורקיה העוזרת ומסבסדת את טורקיש אירליינס, ולכן - לדבריהם - החברה מזנבת ונוגסת בנתח שוק מאל על.
כמה טובה היא תחרות וכמה טוב הוא השוק החופשי - האפשרות לטוס במחיר זהה או זול יותר, במושבים מרווחים יותר, ולגבי האוכל והשרות - את אלו אשאיר לנוסע להחליט.
תחרות, גבירותי ורבותי, לא תרוצים. שפרו, הוזילו, דאגו לנוסע, והנאמנות לא תאחר לבוא. ואיני שוכח שאתם רווחיים עד מאד, אינכם סובלים במיוחד.
אך לא להתנגח באל על הייתה כוונתי. גם אם הם טוענים שהם חברה פרטית, הם שלנו ומשלנו, ולא רק הביטחון (בתוך הטיסה וההגנה על המטוסים) חשובה. לאחר התעלול של נשיא ארה"ב (הוא לא מנחה את הרשויות איך להתנהג ומה לעשות), כשחברות תעופה בינלאומיות אחת אחרי השנייה הפסיקו את הטיסות ארצה בקיץ שעבר, אל על המשיכה. כפי שאמרתי, בטוב וברע, שלנו, משלנו ובשבילנו!
גם לא לדבר על ליאורה רציתי, למרות שכן ברצוני לאחל לה חזרה טובה ארצה. לה, לבעלה ולבני משפחתה. המשך הצלחה, בריאות ושגשוג.
רוצה אני, דרכה, לגעת בנקודה רגישה קצת של "שליחות."
"שליחים" בכירים, דבר מיותר בהחלט
אנחנו מתייחסים ביראת כבוד הגובלת בחרדת קודש כמעט, בעובד המבורג במערכת כל כך טוב וכל כך הרבה זמן שהוא או היא נשלחים לחו"ל ב"שליחות." זהו - ללא כל ספק - צ'ופר ענק. משכורת שרבים היו מייחלים לכשכמותה, תוספות, הטבות, הבראה ורענון מהארץ ומכל פוליטיקות הפנים, הזדמנות לנפוש ולהכיר עולם חדש וצוהר להזדמנויות, קשרים ופוטנציאל של עולם ומלואו שעוד יהיו שימושי בעתיד.
כה טוב בחו"ל שרבים השליחים שנשארים אחרי שליחותם, או שאוהבים לחזור לאותו מקום, לוס אנג'לס לדוגמא.
פתאום בארץ הכל נהיה קטן עליהם, כבר לא בשבילם. קשה. מאתגר. מיותר. הילד או הילדה נשארו בחו"ל. או הקרובים. ושם (כאן) קל יותר. פשוט יותר. אטרקטיבי יותר.
כך ניתן למצוא כאן מנהלי בנקים, דיפלומטים לשעבר ועוד הרבה "שליחים" שראו כי טוב ושינו את מקום מגוריהם.
נחזור לפיכך לליאורה, בה פתחתי, ואני נעזר בה רק כ"נציג אל על בחוף המערבי."
האם נציג של חברה ישראלית זכאי למעמד "שליח?" האם לא השתנו הזמנים? איזו "שליחות" היא זו? נופש בתשלום נוסף?
חלוקת כרטיסים חינם להגרלות ולארועי התרמה היא דרך פרסום לחברה. ולכל דבר יש עלות. שום דבר לא מגיע בחינם.
אך נעבור למנהלי הבנקים.
אלו אוהבים להדגיש שהם ישות עצמאית, שונה מהבנק האב/האם בארץ ואינה קשורה בהם.
ברי לי מדוע הם אומרים זאת - כי זהו החוק האמריקני תחתיו הם פועלים.
וגם אלו, כמו "שליחים" אחרים, חושבים עצמם חשובים מכולם. כה רבים מהם נשארו או חזרו. וחלקם שליחים נצחיים - זה שנים כה רבות שאלו התחלפו בעשורים - נאחזים במקום בכל כוחם.
כמובן עד שקורה מה שקורה, ומתגלה מה שמתגלה, ומתנהלת חקירה וצריך שעיר לעזאזל. אז המנהלים הגדולים ומאד-מאד חשובים מגלים עד כמה מצטמצם עולמם, עד כמה מעגל ה"חברים" שלהם פתאום נעלם, והם נשארים ערומים, ומישהו עומד עם פטיש ודופק על ראשם, כשכולם מפנים אצבע מאשימה ובקול אחד, כמקהלה, צועקים, רוקעים ברגליהם ומוקיעים: את אשמה. רק בגללך הכל קרה. אלמלא את, היינו ממשיכים את חיי השלווה, חיי הנופש והגדולה, ואיש לא היה יודע.
רוצים, תשאלו את אותה מנהלת ש"סרחה" אולי על לא עוול בכפה, ואולי אשמה היא הייתה.
המערכת, כך גילו כולם, אף פעם לא אשמה. השליח יוחלף, עד מהרה יישכח העניין, נדאג לפרסם בעתונים המקומיים מודעות עמוד שלם מדי שבוע שאנחנו פה כבר כך וכך עשרות שנים, חלק מהנוף המקומי, והעולם על מקומו ימשיך להסתובב.
פעם היו "שליחים". פעם מעטים היו טסים ועוד פחות מעטים העזו לצאת לעולם הגדול וליצג את החברה או הגוף. היה קומץ ישראלים שחי בחו"ל, ואכן הייתה זו שליחות לייצג את המדינה. פעם זה לא היה פשוט ולא היו ההטבות גדולות לעין שעור מהעלויות.
לא כך היום. ואולי הגיע הזמן לעשות את הפעולה ההפוכה מ"שדרוג" לאותם "שליחים", ולהתייחס אליהם כפי שהם בדיוק. בין כל מאות אלפי הישראלים שהעתיקו מקום מגוריהם לחו"ל, כבר לא צריך שליחים שייצגו את מדינת ישראל. יש לנו תזכורות קבועות - בכל מרכז קניות. כשמדפקים לנו על הדלתות וטוענים שהם בוגרי בצלאל שמוכרים תמונות קיץ'. כשבאים לתקן (ושוברים קודם לכן). באים לבנות ומתנהגים כמו מאפיה. באים להעביר או להסיע, השם ירחם. או כשיושבים בבתי הקפה ומתנהגים כאילו כל העולם שלנו. והרשימה כל כך ארוכה, והפנים כבר אדומות (כך גם האזניים), שכדאי שאפסיק, שכן אנחנו ממש לא זקוקים לייצוג נוסף של הישראלי היפה.
היום השליחים כבר לא מיוחדים, מיוחסים (אלא בפני עצמם והמראה) ויוצאי דופן. הם פשוט לא נחוצים. אני מודע לכך שהם יוצרים אליטה מיוחדת, ואוהבים להתרועע בינם לבין עצמם, אך העולם גדול ופתוח, והים רחב ומרשים.
השתנה העולם, רק דברים שנוח לנו אנחנו ממשיכים להחזיק, גם אם הם מיושנים, יקרים ואין בהם שימוש או חפץ.
הסוכנות, חב"ד ובני עקיבא
ישנו סוג נוסף של שליחות, לא של מנהלי בנקים או דיפלומטים, מנהלי חברות ואחרים בעמדות גבוהות.
ישנם "שליחי הסוכנות" ולאלו אין בליבי אהבה רבה. נזכר אני בפילנטרופ מקומי שמדי שנה מימן כמה מהשליחים מהארץ להלל באוניברסיטאות שונות.
לא הבנתי אז, ואף ניסיתי להסב תשומת לב אותו תומך, שהבחורים והבחורות המגיעים לשליחות צריכים להגן על מדינת ישראל, לא להוציא דיבתה רעה. הם, כמובן, לא ראו זאת כך. הם היו בבואה של החברה הישראלית. גם הוא לא ראה זאת כך. שנה אחרי שנה אורגנו מסיבות הוקרה וחגיגות עליצות וריק. עד שהכל התנפץ.
יצא שמשך שנים רבות מגיעים שליחים ישראלים, כל אחד עם משנתו. אלו בעד שלום, אלו בעד שתי מדינות. אלו בעד חלוקת ירושלים, אלו בעד החרמת מוצרים מהשטחים. אלו נגד הכיבוש ואלו טוענים שפניהם לשלום.
בקיצור, אותם שליחים עבדו לילות כימים בהלל באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב ועזרו, במו ידיהם, להתפתחות, ביסוס והתרחבות תנועת החרם.
אותו פילנטרופ היום מחרים את הלל, אך מיד נמצאו מקורות מימון יהודיים אחרים במקומו ובמקום אחרים כמוהו, וכך זרם השליחים נמשך.
האם עצר מישהו וחשב מה מהות השליחות, מה מטרותיה ומי צריך לייצג את המדינה?
ישנם גם שליחי חב"ד. אותם אוהב ומכבד אני בכל הלב. בכל מקום בעולם אליו מגיע יהודי, הוא והיא יודעים שיש להם בית. דלת פתוחה, לב חם, זרועות פתוחות. ארוחה חמה. מקום להיות בחג או בערב שבת. נקודת קישור בזמנים קשים של רעידת אדמה מסיבית, צונאמי, התפשטות מגיפה. על הדלת מזוזה, והיא מגינה על כל החוצה את המפתן פנימה. חומת מגן, כיפת ברזל, עיר מקלט.
שליחים של אמת, שליחים מהלב, שליחים בכל פינה נידחת בעולם. כאלו הם שליחי חב"ד. נרות המדליקים מרבד שלם של אורות נוצצים.
שליחי חב"ד הם לא רק שליחי ה"רבי". הם שליחיו של האלוהים בכבודו ובעצמו. הם היהדות בהתגלמותה, והם עושים הכל לקירוב לבבות, לעזרה לזולת ולהפצת האור היהודי לעולם כולו. אך, נזכור, הם לא הישראלים הטיפוסיים. מאלו, כאמור, יש להזהר שבעתיים.
ישנו סוג נוסף של שליחים אליהם נחשפתי, הכיפות הסרוגות. כאן בלוס אנג'לס אנחנו מכירים אותם כ"בני עקיבא."
בא זוג, בד"כ עם שניים, שלושה או ארבעה ילדים צעירים, ובחוזה שלהם בונוס כספי לכל ילד נוסף שהם מביאים לעולם תוך כדי השליחות.
הם באים לזמן קצוב וחוזרים למולדת. אין הם נשארים, ולרוב אין הם חוזרים. משאת נפשם אינה החיים בחו"ל כי אם הקשיים והאתגרים בארץ, היופי והפשטות של החיים בארץ ישראל, במדינת היהודים.
הם מביאים את כל היפה והטוב בארץ, בד"כ לקהילות יהודיות, ישראליות שבלב עם אמונה וערכים (כולל שרות צבאי).
אצלם, בניגוד ל"נוער הסוכנות", לא תמצאו דעות פוליטיות המערערות את מעמדה של מדינת ישראל, או המציבות את אויבינו לפנינו.
אצלם הנאמנות היא ערך עליון.
כך גם הצניעות וההסתפקות במועט.
אלו שליחים של אמת, שכן מה שמדרבן אותם הוא שליחות עלומה, ייצוג בחפץ לב לא עבור תמורה חומרית או חיצונית כי אם שליחות שבלב, שליחות של עשיה, שליחות שבין אם נודה להם עבורה ובין אם לאו, הם יעשו אותה בלב שלם ובתודה.
תודה? להם חייבים אנחנו תודה, ולא להפך.
ואולי זו הדרך להבדיל בין "שליחים" חסרי מהות לבין שליחים של אמת.
