החוק עם הדתיים

שתי הקביעות השבוע מהן נגזר חיזוק מעמדה של השבת במרחב הציבורי אינן מפתיעות. המיפוי שערכה עיריית ירושלים שבמסגרתו ייסגרו שישה מרכולים במרכז העיר הוא תוצאה מהוראת היועץ המשפטי של העירייה, שנגזר מהלכת ברמר בבית המשפט העליון. הפלא הוא שמדובר בשישה בתי עסק בלבד, לנוכח העובדה שבעשרות השנים האחרונות פתחו עשרות בתי עסק את שעריהם בשבת.

גם אמירתה של שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב אריאלה גילצר כץ על כך שמשחקי הכדורגל בשבת מהווים הפרה של החוק אין בה הפתעה. חוק שעות עבודה ומנוחה מורה על כך שחור על גבי לבן.

במבחן המשפטי עומד החוק לצד הדתיים ושומרי המסורת. הנפנוף החילוני שעושה הצד החילוני בסטטוס-קוו, הגם שהוא חוטא לעובדות, אין בכוחו להתגבר על החוק. עם כל הכבוד לסטטוס-קוו, סטטוס-קוו אינו דוחה את החוק ואינו עומד מעליו. הסטטוס-קוו נמצא בזירה הפוליטית ולא בזו המשפטית. הצד הדתי והצד החילוני יכולים לעשות בו שימוש רק כאשר קיימים "שטחים אפורים", ולא כאשר הפסיקה או הוראות החוק ברורות.

אותו הדבר לגבי תחבורה ציבורית בשבת, שחלק גדול ממנה פועל היום שלא כחוק, תוך הסכמה שבשתיקה והטעיה מצד משרד התחבורה. זה רק עניין של זמן עד שיובא הנושא לפתחו של בית המשפט, אשר יאסור כליל על העסקת נהגים ועובדים יהודים בתחבורה הציבורית, כמו גם על הפעלת רוב התחבורה הציבורית הפועלת היום בחיפה ובצפון הארץ.

חוק שעות עבודה ומנוחה ופסיקות בתי המשפט נוטות באופן מובהק לצידה של המדינה היהודית. התקווה חילונית היחידה לשינוי המצב הקיים אינה עוברת בבתי המשפט אלא דרך כנסת ישראל, ושם זה ממש לא יהיה קל.