הורים שכולים. איש מאיתנו אינו מתווכח עם הורים שכולים. אפילו מי שיודע מהו שכול, לא יכול לקבוע לאחרים כיצד מתמודדים איתו. קל וחומר שאיש מאיתנו אינו מתווכח עם מי שבנו נהרג בשירותו בצה"ל. אין לנו שום זכות מוסרית להתווכח איתו.

זה לא אומר שמחאת הורים שכולים צריכה להשפיע על ההחלטה מי יהיה המפכ"ל הבא. המחאה שלהם באה ממקום רגשי-פרטי כואב מאין כמותו. ההחלטה צריכה להתקבל משיקולים ענייניים-ציבוריים. כל עוד לא נקבע בידי גורם רשמי מוסמך שאדם פלוני אשם בנפילתו של חייל אלמוני - הוא לא אשם, ולא משנה מה מרגישים הוריו של החייל.

אם דוד בן-גוריון היה מתחשב ברגשותיהם של ניצולי השואה, לא היה הסכם שילומים עם גרמניה וקרוב לוודאי שישראל הייתה קורסת מבחינה כלכלית. החלטות קשות צריכות להתקבל גם אם הן כרוכות בפגיעה ברגשותיהם של מי שסבלו את הנורא מכל - השואה ושכול. זוהי חובתם של מנהיגים.

יהודה וינשטיין. מי שעובד בצמוד עם המשטרה, הוא שיקבע מי יעמוד בראשה? מי שנמצא בקשר יום-יומי עם הניצבים המעוניינים בתפקיד, הוא שיחליט האם אדם מבחוץ יועדף על פניהם? אפילו במדינת ניגודי העניינים שלנו, זה קצת יותר מדי. במצב נורמלי אפשר היה לחיות עם זה, אבל לא כאשר מדובר ביהודה וינשטיין, על כשליו ומחדליו בכלל ובטיפול במשטרה בפרט (ע"ע אפרים ברכה). וינשטיין צריך למסור את בדיקת הטענות נגד גל הירש לידי המחלקה לחקירות שוטרים, להדיר את רגליו מטיפול בנושא ולהורות למח"ש למסור את מסקנותיה לוועדת טירקל.

המשטרה. קל וחומר בן-בנו של קל וחומר לפיסקה הקודמת. ודאי שהיא לא יכולה לבדוק חשדות נגד המועמד השנוי במחלוקת לפקד עליה. עוד סיבה טובה להטיל את המשימה על מח"ש.

בג"ץ. קרוב לוודאי שמינויו של המפכ"ל הבא - במיוחד אם יבוא מחוץ לשורות המשטרה - יונח לפתחו של בית המשפט העליון. השופטים ידונו ורוב הסיכויים שיאשרו את המינוי. אבל זה לא צריך להיות עניינם מלכתחילה. זכותה של הממשלה למנות את מי שהיא רוצה, כל עוד מולאו כל התנאים הקבועים בחוק.

הבעיה היא, שבג"ץ לא יוותר על ההזדמנות להזכיר לנו שוב מי באמת שולט במדינה. השופטים נדרשו לעתירה נגד מינויו של אריה דרעי לשר, למרות שהיו צריכים לגמור את העסק במשפט אחד: המחוקק קבע שניתן להתמנות לשר שבע שנים אחרי סיום עונש מאסר, שבע השנים הללו עברו, נקודה, סוף. אז בטוח שהם יעסקו במינויו של המפכ"ל.