הגמל הפליץ והריח הוא נורא

לא. לא. אין זו רשימת הספד או מספד על פטירתו לבית עולמו של מוטי קירשנבאום (שאינו ז"ל ואינו גם מנוח. הוא חלק מאיתנו והוא יחיה בינינו - בזכות כתבותיו הטלוויזיות המשעשעות והגאוניות - עוד שנים הרבה). זוהי רשימה על האיש מוטי קירשנבאום. האיש שבכל עשיותיו - כבמאי, ככותב, כצלם וכמנכ"ל, ידע להצביע על האישי, על האנושי והנגזר מכך. הוא העלה המכמיר והכואב ביותר לדרגת הומור ובמקביל -סיפר סיפור ברגישות, באמצעות הצילום והדיבור.

פה מפיק מרגליות היה לקירשנבאום. הטקסטים שכתב ו"הפיק" הוא - ספונטנית - אגב השתתפות פעילה בכתבה זו וגם/או אחרת, אינן ניתנים ללימוד, מעשה של חיקוי, בשום בית-ספר לכתיבה יוצרת, לקולנוע וגם/או לתסריטאות. מקסימום ניתן להריץ, שוב ושוב - שוב ושוב - כתבה זו, לעצור במקומות הנכונים ולהדגיש הטעון הדגש והמצריך לימוד. ליצור מקור שכזה ידע רק אחד ויחיד - המייסטר, מוטי קירשנבאום, לבדו.

כפי ש"שלישיית הגשש החיוור" יצרו מסורת של דיבור, למי שנחשפו, מעשה של יומיום לעשיותיהם השוטפות ובעקבות זאת החלו אנשים לדבר בארץ "גששית", תוך שימוש תכוף ושגרתי במכמני לשון משלהם ושזירתם אל תוככי-השפה העברית היומיומית המדוברת, כך ידע מוטי קירשנבאום לגעת ולהוציא אל חוץ, מה שניתן לכנות ולהגדיר בהגדרות של "אנושיות" "חמימות" והחיבור המתבקש בין שני מושגים אלה. קודם שחיבר מוטי קירשנבאום מונחים אלה יחדיו והתיכם זה לזה - עולמית - לא שכח הוא לתת מקום ומרווח ראוי לחוסר היכולת ולחדלון המוגבל שיש לנו כבני אנוש.

הכנסת היכולת האנושית המוגבלת, בכלל יצירתו הטלוויזיונית של קירשנבאום, בצד הדגשת היתר של החמימות והאנושיות שהותכו על-ידו, זה בזה, יצרו אבסורד שהביא - כמעט תמיד - לפרץ צחוק, אם של מבוכה ואם של הבנה במוגבלות ובמגבלות המושרשים והטבועים, מעצם טיבה וטבעה של היכולת האנושית. זו הייתה - וככזו גם תיזכר - גדלותו של קירשנבאום, כיוצר, במאי, תסריטאי ובעיקר: של איש טלוויזיה ברמח אבריו ושסה גידיו. הבונוס הצמוד והמתבקש, היה - תמיד - הצחוק המתגלגל שהגיע מיידית בשל מעשיו וגם/או בשל "מחדליו" של איש מוכשר ומצחיק זה.

באחת, מאין ספור, תוכניות טלוויזיה (שבהן שימש מוטי קירשנבאום גם ככותב, גם כיוצר הז'אנר, גם כבמאי ולעתים - נטל הוא לעצמו גם תפקידו של הצלם) בהן נטל הוא - כתמיד - חלק דומיננטי נראה הוא, כשזקן לבן וארוך יורד ומשתלשל לו עד כמעט מותניים. הוא רכוב, במדבר חולי, חסר סוף על גבי גמל. תוך כדי רכיבה משמימה, מצליח הוא לשבור מונוטוניות צילום גמל, מונהג בידי בעליו, הנושא אותו על גבו, תוך שהוא מעיר הערות והארות אירוניות בסגנון: "החלק הקשה ביותר יהיה הירידה מן הגמל". כך אפשר הוא לדמיון להפליג לתמונת הסיום הצפויה. פתאום מפיח הגמל באחוריו והוא, ללא עכבות ולא שום התנצלות אומר: "הגמל הפליץ והריח הוא נורא". זה היה - וככזה ייזכר - מוטי קירשנבאום.

מוטי קירשנבאום הוא איש שאינו "דופק שום חשבון" ואם הגמל מפליץ, יפעל להעביר תחושת ריח מסריח זה לצופה בבית, כחלק בלתי נפרד מכתבת הטלוויזיה - שיודע הוא, כתסריטאי וכבמאי, כאחת - שדין הצופה בבית כדין חרומף וגם/או כדין תתרן, בכל הקשור להרחת ריחות, שמקורם באתר הצילומים. עוד לא נולדה הטלוויזיה היכולה להעביר לצופיה ריחות הקיימים במקום שידורה של תוכנית טלוויזיה, זו וגם/או אחרת. מי שימציא יכולת זו, יהפוך למיליונר ויהפוך תוכניות הבישול הטלוויזיוניות לשלאגר של ממש. מוטי קירשנבאום, בגאונות עצומה, יחד עם הומור בריא, בשילוב קו-דקיק, דק מן הדק של אירוניה, ידע להעביר תחושה זו, במשפט ישיר זה שאמר הוא - במישרין - למצלמה.

תסלחו לי, לרגע, אם אתפייט מעט ואולי אפשר אגדוש סאה. משפט שכזה, שידע מוטי קירשנבאום לשלבו בכתבה ברגע של אמת ולהותירו גם לאחר שלב העריכה באולפן, הופך מצב דברים רגיל ומתבקש של תחושת מיאוס וסלידה לשירה טהורה. גם זה היה סוד גאונותו של מוטי קירשנבאום, הכתב, הבמאי, העורך, התסריטאי, הצלם ומה - מה לא.


מוטי קירשנבאום היה זה שהפיק וערך התוכנית הסאטירית "ניקוי ראש". על-כך זכה הוא - בשנת 1976 - בפרס ישראל, לאמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע. לאחר שידור אחת תוכניות הסאטירה "ניקוי ראש" - בסדרה הראשונה ששודרה מחודש מאי 1974 ועד חודש פברואר 1975 - שעסקה מטבע הדברים בסאטירה אודות האירועים האקטואליים של אותה תקופה ובהם: השבר לאחר מלחמת יום כיפור והעיסוק בדוח ועדת אגרנט, נאלצה המנהיגות הכושלת של מפא"י - אותה עת - בראשות ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, להתייחס לביקורת החריפה שהביאה עמה תוכנית סאטירית זו. גולדה התראיינה בטלוויזיה נוכח פני האומה ואמרה שהיא בעד סאטירה, אבל על סאטירה להיות סאטירה ברמה ובעלת ערך ועוד מני סוגי להג שאפיינו המנהיגים הפוליטיים באותה תקופה, שלא הבינו - עדיין - שהעם מאס בהם.


מבחינה זו היה למוטי קירשנבאום "חוש ריח" טוב יותר מהשאר. היה לו חוש הריח של הגשש הבדווי, המריח ריחות שתושב העיר אינו מכיר ואינו חשוף להם. הוא ידע לגלות ולאבחן תופעות חברתיות ופוליטיות, קודם שהבחינו בזאת הפוליטיקאים והמערכת הפוליטית עצמה. היה לו חוש של יושרה פנימית מובנה בתוכו. חרף נטיותיו לכיוון השמאל - והוא לא עשה סוד מכך - "נכנס" הוא במלוא כוחו גם בשמאל, שעה "שהריח" אפילו ריח דק של זיוף, חוסר יושרה פוליטית ופגיעה בחלש. לשיא גדלותו הגיע הוא בכתבות השטח האישיות או בכתבות הטבע שלו.


זכורה - ותיזכר, לשנים הרבה - כתבת השטח הטלוויזיונית שעשה אודות פלוני, מציל מאשדוד, בשם ז'וז'ו אבוטבול. כן. כן. השדר, ז'וז'ו אבוטבול והמציל, ז'וז'ו אבוטבול, מהכתבה של מוטי קירשנבאום, אותו אדם הם. בעקבות כתבה זו שינה ז'וז'ו אבוטבול עיסוקו והפך ממציל לשדר באחת מתחנות הרדיו הארצי.

כתבות הטבע של מוטי קירשנבאום מאפריקה ומאנטרטיקה הן מופת של יצירות טלוויזיונית. ה"שיחות" שניהל מוטי קירשנבאום באנטרקטיקה עם פינגווינים קיסריים, מצחיקות עד לדמעות. בזכות כתבות הטלוויזיה המרובות והשנונות שערך, הגה, הפיק, יצר וצילם-הוא, תישאר דמותו שמורה איתנו עוד שנים הרבה. על דלא אבדין ועל דלא משתכחין, אלא רק נעלמין יבוא כפיצוי - געגוע ולעתים גם צחוק בריא ומשוחרר.

אות תודה למוטי קירשנבאום שקירב מראה לפרצופנו והראה מי אנו, ללא איפור ופלצנות יתרה.