שלום עם אלו?

"חשש ממהומות בירושלים" - זו הכותרת הקבועה של הימים האחרונים, ימי חגי תשרי. הבוקר (יום ד', 30.9.15) החששות התגברו עוד יותר, בגלל ברכת הכהנים המסורתית ברחבת הכותל המערבי. כאשר חושבים קצת יותר לעומק על אותם חששות, עולה השאלה שבכותרת: עם אלו אפשר לעשות שלום?

בואו ניזכר ממה נובעים החששות. מוסלמים התפרעו על הר-הבית, גם בעידוד קולני של כמה חברי כנסת, ופגעו בשוטרים. הסיבה: לא יודע. אבל מי בעצם אמר שצריך סיבה? במציאות המטורפת שישראל יצרה בהר-הבית במו ידיה, למוסלמים מותר להשתולל כמה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים.

הנה שאלת טריוויה: מיהם המאמינים היחידים בעולם שאסור להם לעלות על הר-הבית רק בגלל אמונתם, ושיסולקו ממנו אם יעזו לבצע טכס דתי כלשהו? ועוד אחת: מהו המקום היחיד בעולם (פרט לכעבה במכה) בו אסור ליהודים להימצא רק בגלל שהם יהודים? שאלות לא ממש קשות, במיוחד כאשר השנייה עולה על הראשונה.

אני יודע שהמשפטים הבאים חבוטים כמו ערבה בהושענא רבה, אבל אין מנוס מהם. אילו ישראל הייתה מונעת בצורה שיטתית ממוסלמים לעלות להר-הבית - העולם היה בוער. אילו ישראל הייתה אוסרת על נוצרים להיכנס להר-הבית - הוותיקן ומדינות המערב היו צועקים עד לב השמים. אילו ממשלת צרפת (למשל) הייתה אוסרת על יהודים להתפלל ביער בולון, היינו מפגינים בטענה שזו אנטישמיות. אבל כאשר ממשלת ישראל אוסרת על יהודים, ורק על יהודים, לעלות בצורה חופשית להר-הבית; כאשר משטרת ישראל עוצרת יהודים, ורק יהודים, שממלמלים פסוק או ברכה על הר-הבית - זה נראה הכי טבעי בעולם.

נכון, המצב הזה הוא כנראה בלתי הפיך, לפחות בעתיד הנראה לעין. איוולת של כמעט יובל יצרה מציאות שכל ניסיון לשנות אותה עלול להבעיר את ירושלים, את יהודה ושומרון ואולי את המזרח התיכון כולו. אך אין זה אומר שאנחנו צריכים להשלים איתה, ובוודאי שאין זה אומר שאנחנו צריכים להשלים עם החמרתה.

התגובה הפבלובית של המשטרה לכל התפרעות בהר-הבית, היא קודם כל לפנות את המתפללים מרחבת הכותל. זה אמצעי זהירות מובן, אבל הוא משדר רפיסות וכניעה לאלימות. בשלב הזה מפעילים קצת כוח נגד המתפרעים ואולי עוצרים כמה, אך אני לא זוכר שמישהו מהם קיבל עונש חמור באמת. שלא לדבר על כך, שלכל המאוחר אחרי יומיים פותחים שוב את הר-הבית בפני כל דיכפין (בתנאי שאיננו יהודי), ובכך מאפשרים לאירועים לחזור על עצמם.

זאת ועוד: את האירועים הללו יש לראות במבט נרחב בהרבה. כיצד אפשר להגיע לשלום עם מי שאינו מוכן לראות אותנו בסביבתו? כיצד אפשר להגיע לשלום עם מי שמחרף ומגדף אותנו רק בשל דתנו? בעוד התפישה שעליה גדלנו היא של ילדים יהודים וערבים משלבים ידיים, התפישה הפלשתינית מדברת על הרחקה מוחלטת של יהודים וישראלים מהמדינה העתידית. בעוד שבישראל הערבים הם אזרחים שווי זכויות, הפלשתינים לא מוכנים לשמוע על יהודים שיתגוררו בשטח מדינתם.

לא מדובר כאן בהבדלים טקטיים או בהצהרות לוחמניות. מדובר במצע עליו גדלו דורות של מיליוני פלשתינים, מצע של שנאה חסרת פשרות, בעלת סממנים אנטישמיים מובהקים. ההסתה הזאת חיה ובועטת ונושכת, בחסותה של הרשות הפלשתינית - באמצעי התקשורת שלה, במוסדות החינוך שלה, בהצהרות שלה.

הר-הבית אינו רק בעיה קשה ביותר בפני עצמה; הוא גם מיקרו-קוסמוס של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. כל עוד שכנינו ממשיכים להתנכר לזכויות שיש גם לנו, כל עוד הם מגיבים באלימות במקום המקודש לשתי הדתות, כל עוד מנהיגים מנבלים את פיהם על מי שמבקשים למלא את מצוות דתם - לא יהיה שלום בין העמים.