גם בעימות א-סימטרי בין ארגוני טרור (כמו פתח, חמאס וחיזבאללה) לבין צבא פועלת הרתעה. כלומר, ניתן להרתיע ארגוני טרור כיוון שהם רציונליים (בניגוד לאמונה מקובלת), ויודעים לשקלל עלות מול תועלת: מה ישלמו על הפעולה שיעשו ומה תועלתן. את השקלול עושים - ומעריכים - אך ורק במסגרת ערכי ארגון הטרור ותרבותו. משמע, עלינו לדעת כמה שווים חיי אדם בעיני ארגון הטרור.

הרתעה מפריעה למנגנוני הגיוס של ארגוני הטרור, ומונעת את הגדלת שורותיהם. לחברות בארגון יש מחיר פוטנציאלי, שמרתיע מצד אחד, ויוצר מנגנון ברירה מצד שני.

ראוי לזכור, כי המחבל המתאבד אינו נתפס בעיני עצמו כמתאבד, אלא כמקריב את חייו למען מטרה (לרוב, קדושה). כלומר, מראש החליט לוותר על חייו, אך נותרות נקודות, שאפשר ללחוץ עליו, ולהרתיעו. למשל, פגיעה ביקרים לו ובחשוב לו.

לכאורה, אי-אפשר להרתיע מתאבדים, כיוון שבעיני המתאבדים ובעיני שולחיהם, אין ערך לחייהם (ובעיקר, לנוכח המטרה הקדושה) מחד-גיסא; ולמתאבד ("שהיד") צפויות הטבות מדהימות בעולם הבא מאידך-גיסא. אלא שמשוואה זו חלקית בלבד. למתאבד הפוטנציאלי יש משפחה, שיש לה בית. ענישת משפחתו מייד אחר פיגוע (יום-יומיים, ולא שָנים או חודשים) וביד קשה מאוד (למשל, הריסת ביתה והגלייתה)¹ יכולה להפחית מאוד את המוטיווציה של המתאבד.

עם זאת, מחבל בודד וסייעניו יורתעו כשיידעו, שאין להם שום סיכוי לצאת חיים מהפיגוע. מחקרים על-אודות עמידת העם היפני ומנהיגותו במלחמת העולם השנייה הראו, כי למכות הקשות, שהונחתו על יפן, לא הייתה השפעה רבה. לעומת זאת, כשלהנהגה היפנית התברר, שאין סיכוי לעצור את מכונת המלחמה האמריקנית, והיא תדרוס בסזופו של דבר את יפן, החלה ההנהגה היפנית לגשש אחר תנאים להפסקת אש.

כלומר, אזרחים, שוטרים וחיילים צריכים לחסל את המפגֵע ואת סייעניו על אתר. ובנוסף, ייענשו משפחותיהם ביד קשה ביותר. וכמובן, הארגון, האחראי למשלוחו, ייענש גם כן.

הרתעה דורשת נחישות נתפסת בעיני המורתע. היסוס, גמגום או מצמוץ, מאיינים את ההרתעה, ופוגעים בהרתעה שכבר הושגה. אם ביתו של המחבל, שירה לפני יותר משנה ביהודה גליק בירושלים, נאטם (ולא נהרס) רק עתה - לפעולה אין כמעט תוצא (אפקט) מרתיע, אלא רק טעם של ענישה. אם מערכת המשפט ו/או היועץ המשפטי לממשלה מפריעים להרתעה ולענישה - צריכה הממשלה לשנס את מתניה, וליזום שינוי בחוק בהתאם, כדי לשקם את כושר ההרתעה הישראלי.

עם זאת, אפשר להרתיע מחבלים באמצעות מעצר קשוח בנוסח מחנה המעצר האמריקני למחבלים במפרץ גואנטנמו - ולא בית-כלא אזרחי - תוך שלילה מוחלטת של מעמד כלשהו - עד תום המלחמה. משפטים בפני בית משפט אזרחי, תוך ניצול מתחכם של פרצות (לאקונות) בחוק, ומעצר נוח ומפנק אינם מרתיעים כלל. מה עוד שהמחבלים האסורים חיים ברווחה ויכולים לנצל את תקופת מאסרם להעשרה וללימודים.

באותו ההקשר, צריכה מדינת ישראל להודיע, כי לא תתמקח יותר על שחרור בני-ערובה, ולדבוק במדיניותה - גם מול משפחות מטרידות. פדיון שבויים הינה מצווה גדולה, אך כבר רבותינו סייגו אותה למען שלום הציבור.

מאחורי המתאבדים - ולהערכתי, גם מאחורי הסכינאים - עומדת מערכת ארוכה מאוד של מחליטים ושל סייענים. פגיעה בשרשרת יכולה לשבש את מעשי הטרור. כמובן, זה מחייב מודיעין טוב ומדויק על ארגוני הטרור ולא אמירות סתמיות על "טרור בודדים" ועל "זאבים בודדים", שנועדו לפזר ענן של תדמית.

ארגוני הטרור הקלאסיים היו ארגונים צנטרליסטיים, שנשלטו ביד ברזל על-ידי חבורה קטנה של מנהיגים. אל-קאעידה חידש בכך, שארגוני הטרור התבזרו, בקבלם על עצמם את מטרות ארגון-העל ויד חופשית לפעול איש-איש במקומו בשעת הצורך. נראה, כי זו גם שיטת דאעש והטרור האיסלאמי, שהוא מעורר בכל רחבי העולם. כלומר, יש יד שמנחה את ה"זאבים הבודדים".

לכאורה, אין למתאבד מה להפסיד. הוא בא מרובד כלכלי-חברתי נמוך ביותר, ומובטחים לו רק חיי עוני ודלות. מעשה הטרור אמור לחלצו מהמצוקה, להקנות לו תהילה, הטבות ניכרות בעולם הבא וקיצבה שמנה למשפחתו. למתאבדות (שלרוב באות מרקע של בעיות בתחום "כבוד המשפחה") מבטיח מעשה הטרור היטהרות מהכתם, שנכרך בשמן.

אכן, רוב המחבלים עונים לפרופיל הזה, וקשה להרתיעם, אך לא בלתי-אפשרי. יש גם מחבלים, שבאים מחתך חברתי-כלכלי גבוה, ויש להם הרבה להפסיד אם ייתפסו או ייהרגו.²

אם נפגע קשות ביכולת הרש"פ לתגמל מחבלים אסירים ומשפחות "שהידים" - נבטל מניע חשוב לגיוס מתאבדים ומחבלים. בארצות-הברית נחקק לפני כמה שנים חוק, המאפשר לאזרחים אמריקניים לתבוע פיצויים של מיליוני דולרים מאחראים לאירועי טרור - בינתיים, אירן, סודן והרש"פ. הרש"פ התלוננה, שהפיצויים הכבדים, שהשית עליה בית משפט פדרלי האמריקני, ישברו את יכולתה הכלכלית, ובתגובה ניסה ממשל אובמה להתערב, כדי לבטל בתירוצים שונים את הפסיקה.

בכל מקרה, אפשר להרתיע מתאבדים, שבאים מחתך חברתי-כלכלי נמוך, אם ייפגעו ערכים לא-כמותיים ולאו-דווקא ערכים גשמיים, היקרים להם - כבוד³, לגיטימציה ואפילו רצון האל.⁴

לפני כמה שנים, בהרצאה לזכרו של אסא קדמוני, הסביר פרופ' בועז גנור, מנכ"ל ומייסד המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי הרצליה, כי "אם מחבל רוצה להשביע את רצון האל, ייתכן שאפשר להראות לו שזה אינו רצון האל, אלא דווקא פוגע ברצון האל". גישה זו מחייבת יכולת גבוהה בהסברה בערבית והבנה מעמיקה באיסלאם - שתי תכונות, שאנו לוקים בהן.

"יותר חשובה העובדה", המשיך גנור, "שגם אצל המחבלים האלה אפשר ליצור הרתעה ברמה לאומית... באמצעות איום על ההישגים העתידיים לגבי היעדים של המחבלים. אנחנו מדברים על הרתעת טרור בעידן שבו הפסד או פגיעה באינטרס הלאומי הפלשתיני, עשוי בהחלט לשנות את תהליך קבלת ההחלטות בארגון [הטרור], וליצור איזשהו בלבול".

אין לזלזל ברצון המתאבדים לנקום - על נזק ממשי, שנגרם להם או על פגיעה בכבודם, בכבוד דתם או בכבודם הקיבוצי. הגנה מוגברת תגרום לכך, שהסיכוי להצליח יקטן מאוד. בשורת הפעולות נגד המתאבדים ונגד הסכינאים - נמצא שיתוף פעולה בינלאומי, מודיעיני ומשטרתי, אם אכן יש יד מכוונת ומתאמת מאחוריהם. הפעולה המשולבת צריכה להיות נגד מחבלים, נגד מארגני קבוצות מחבלים ונגד המסייעים להם - ובעיקר, לשלול מהם מקלט בטוח מעבר לגבולות המדינה.

ליצירת הרתעה חשובים מוטיבציה ויכולת. למרתיע צריכה להיות יכולת לממש את איומו, והוא צריך מוטיבציה ונחישות לעשות זאת כאשר יחצה המורתע קו אדום. זאת ועוד, המורתע צריך לדעת בוודאות, שישלם מחיר כבד אם יעז לחצות את הקו האדום.

כפי שאמר פרופ' יחזקאל דרור, "הרתעה היא עניין של דימויים, ושייכת יותר לפסיכולוגיה ולאנתרופולוגיה מאשר לתורת המלחמה". כלומר, אי-אפשר להרתיע בלי דימוי, אך אי-אפשר להסתמך רק על דימוי, כשאין מאחוריו יכולת ונחישות להפעיל כוח.

עם זאת, להרתעה יעילה יש מחיר כבד, והוא הסלמה בטרור. מדיניות נכונה של התרעת טרור צריכה לחשוב מראש, שהאויב יגיב, ויפעל, וצריכה להכין תרופות מתאימות לסכל הסלמה אפשרית. עם זאת, גיבוש מדיניות (אסטרטגיה) הרתעה דורשת הבנה מרבית של האויב,⁵ של תרבותו, של יכולתו ושל צרכיו. את האסטרטגיה צריך לפרוט לדרכי פעולה, ולהתאימן למצבים משתנים - ובעיקר, לתגובות האויב.

ניתוח ההרתעה הישראלית מול ארגוני טרור מלמד על קשינו הניכרים בהרתעתם - גם לנוכח מכות קשות, שהונחתו על פתח, על חמאס⁶ ועל חיזבאללה, הם לא הורתעו. זה קרה, בין השאר, כיוון שמערכת הביטחון שלנו לא מיצתה את יכולתה, ולא הראתה נחישות לפעול. לרוב, למרות שפע המודיעין, לא ירדה מערכת הביטחון לשורשי המוטיווציה של האויב, והשליכה עליו את הנחותיה השגויות, שנבעו גם מהפער התרבותי בינינו לביניהם.

בפרק הבא: לוחמה פעילה וחכמה בטרור.

1. זכורה התערבות בג"ץ בהגליית 415 מנהיגי חמאס וג'יהאד איסלמי למארג' אלזוהור בלבנון (דצמבר 1992), שהפריעה מאוד לענישתם.

2. הדוגמה המעניינת ביותר הינה אוסאמה בין-לאדן, שמוצאו במשפחה עשירה למדי בערב הסעודית.

3. לפני כמה חודשים דווח בתקשורת הבינלאומית, כי המחתרת הכורדית PKK מפעילה יחידות של נשים לוחמות נגד דאעש. הדבר מפחיד מאוד את אנשי הארגון, כיוון שמוות מידי אישה פוגע בכבוד ה"שהיד", ומונע ממנו את התגמולים השמימיים המובטחים.

4. יש אגדה עירונית על שימוש בעור חזיר לעטיפת גוויות מחבלים - כבר בלוחמת הבריטים בטרור המוסלמי בהודו ובלוחמה בטרור הערבי במאורעות תרצ"ו-תרצ"ח (1938-1936). לא נמצא ביסוס עובדתי לסיפור, וכמובן לא הוכחה יעילותו.

5. ראוי לציין, כי אין גוף אחדי, הנקרא "אויב", אלא הוא מפולח לקבוצות שונות, שלפעמים פועלות ונפעלות על-ידי דברים שונים. כלומר, חלק מפעולותינו נועדו להשפיע על קבוצה/ות מקרבו בעוד אחרות לא יושפעו.

6. כמו מבצע צוק איתן והמבצעים שקדמו לו.