אל-אקצה, שריף ומזימת היהודים

"סיימו את הכיבוש", אמר השבוע אחמד טיבי באולפן שישי, "ואז הכל יסתיים". וודאי. כפי שהכול הסתיים אחרי הסכמי אוסלו, כפי שהסתיים כשיצאנו מלבנון, כפי שהסתיים כשפינינו את גוש-קטיף.

למען האמת אחמד, אה סליחה, כבוד מלכותו שוחר השלום חבר הכנסת טיבי. כבר ב-48', כאשר האומה הערבית סירבה לפתרון שני העמים ותקפה אותנו מכל כיוון, היה זה בגלל הכיבוש. כבר אז ביבי הזה לא רצה לסיים את הכיבוש שרבין הרמטכ"ל התחיל ב-67'. רגע, רבין זה לא זה מה... לא משנה. כבר אז הם זממו לכבוש את העם הפלשתיני הכבוש. זאת אומרת, אפילו לפני. הרבה לפני.

מאז ניסו הפלשתינים המסכנים והכבושים להשתחרר מהכיבוש הציוני בשלל דרכים הומניות. מיד לאחר ההצבעה באו"ם לאשר את הכיבוש של הציונים הצוררים, באו נציגי האומה הערבית מכל קצוות הארץ להניח ביכורים, אך הציונים המנוולים דחו את מנחותיהם. והם, בסך-הכל עשו זאת למען הדו-קיום. מצרים, סוריה, ירדן, לבנון, עירק, ערב הסעודית, צבא מלחמת הקודש בהנהגת אל-חוסייני, הממלכה המותווכלית של תימן, צבא השחרור בהנהגת קאוקג'י, ארגון האחים המוסלמים. כולם עלו ארצה ב-48' על-מנת לבקש שוב ושוב מביבי הזה לסיים את הכיבוש, אך הוא בשלו.

במשך השנים ניסו הפלשתינים הכבושים ואחיהם מן האומה הערבית לפנות שוב ושוב, ובכל לשון של בקשה, לצוררים מציון, ולפיכך נאלצו להעלות על נס מעלי מנחות אשר צלחו בדרך זו או אחרת, לקדם את הדו-קיום. מפגעי סבנה, מלון סבוי, ליל הגילשונים וליל הקלשונים, מרצחי משפחת חנקין והתינוקת שלהבת פס, רצח משפחת פוגל באיתמר בו שחטו ילדים במיטותיהם. כולם, שאפו לדו-קיום. גם אלה שחגגו את הלינץ' ברמאללה ואת הרצח בדם קר של שלושה ילדים בני חמש עשרה.

לפני מספר ימים, ולצורך השאיפה לדו-קיום, עלה חבר הכנסת זחאלקה להר-הבית. מקום שאינו קדוש לאיסלאם ואינו מוזכר אף לא פעם אחת בקוראן בדיוק כפי שירושלים לא מוזכרת, ונקרא כך כיון שהוא ההר בו שוכן בית מקדש של היהודים - "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר." (ירמיהו, כ"ו, י"ח. "זה הבית שלי", צעק ג'מאל. סליחה, הוד רוממותו מר זחאלקה המכובד והשואף לשלום ולדו-קיום. בהזדמנות אחרת אמר מר זחאלקה שליח האל לשלום עולמי כי הוא בכלל אתאיסט. ככל הנראה הציונים האלה, בכוח המירו את דתו והפכוהו למוסלמי.

עוד באירופה הם התגודדו, הצוררים הציונים האלה. הם קראו לזה "אקציות" - תכנונים וניסיונות לכיבוש אל-אקצה. סליחה, אל-אקצה שריף. הקדושה. היו להם מחנות צבאיים שלמים בהם ישבו וחשבו על כיבוש הארץ והפתרון הסופי לבעיית הפלשתינים. מיידנק, טרבלינקה, אושוויץ, סוביבור. שם ישבו ותכננו הכול. בדרך לקרמטוריום. לאחר שהם נפטרו מהגרמנים, הם הסתערו על הארץ כאילו באניות מעפילים וממש לפני שהעם הפלשתיני הכבוש, שבדיוק ממש עמד להכריז עצמאות - כבשו אותו.

אליהם הצטרפו היהודים הערבים האלה מארצות ערב שעשו פוגרומים בערבים. אלג'יריה, בחריין, לבנון, לוב, מצרים, מרוקו, עירק, סודן, סוריה, תוניסיה, תימן. בכל אלה הם עשו שמות, ואחר-כך עוד הלכו ועשו יד עם הצוררים מאירופה ואמרו שהערבים בכלל הרגו אותם, כשמונה מאות וחמישים אלף מהם ליתר דיוק. ככה סתם, ברחובות, בדם קר. איזה המצאות... ראיתם פעם ערבי הורג יהודי באמצע הרחוב?