חיילת נפצעה אנוש בפיגוע דקירה

אין בכוונתי ברשימה זו להיגרר לשיח הפוליטי המעצבן והבלתי פוסק עם שטחי ירושלים המזרחית, יהודה ושומרון וחבל עזה, הם שטחים "כבושים" וגם/או שטחים "משוחררים" וגם/או שטחים "מוחזקים". עם זאת, בדעתי להידרש, גם להידרש למחיר של הכיבוש הכלכלי ולעובדה כי כיבוש כלכלי משחית, ועוד איך כיבוש כלכלי משחית.

התגובות הישראליות המהוססות בטיפול ב"אינתיפאדת הסכינים", הופכות אותה במהירות לעוד כשלון הסברתי ישראלי ומה שגרוע יותר: לסיבוב נוסף של מלחמת התשה טרוריסטית. הפעם מתבצעים הדברים במינימום השקעה ערבית-פלשתינית ובאופן יחסי במקסימום נזק מצטבר לישראל. קשה להבין מהם השיקולים המנחים את הממשלה בטיפול הנרפה באיום החדש-ישן, המתמשך והמתגבר הזה.

בהתפרצות הטרור של השבועות האחרונים, ירושלים היא זו שעומדת במרכז הגם שטווח האירועים התרחב לכל הגדה המערבית ובשטחה אירעו תקריות ירי, דקירה, יידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה. ההסלמה התפשטה גם לגבול רצועת עזה, שם מאות תושבי הרצועה חוזרים ומנסים לפרוץ את הגדר הביטחונית ולחדור לישראל. אפיון האירועים מראה, כי המוטיבציה לכלל פעולות הטרור היא משולבת - דתית, לאומית, פוליטית וחברתית.

גל הטרור והאלימות שהחל בסמיכות זמנים, שאיננה מקרית, עם נאומו של יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם, הולך ומתרחב. על-פי גורמי ביטחון בישראל הנהגת תנועת חמאס הורתה לתשתית הצבאית שלה בגדה לחדש את פיגועי ההתאבדות.

מלים יכולות להרוג. לכן, גם החופשיות במדינות – ואפילו ארצות-הברית, שהייתה הראשונה, שהבטיחה את הזכויות הללו במגילת זכויות, שנספחה לחוקתה (עוד במאה ה-18) – הגבילו בפסיקת בתי-המשפט את חופש הביטוי ואת חופש העיתונות. לוחמה בטרור הסכינאים נוגעת בעוד שתי חירויות בסיסיות – החרות להתאסף וחופש הדת.