לערוץ הספורט היה סקופ (יום א', 25.10.15): דני פדרמן התפטר לפני ארבעה חודשים מתפקידו כמנכ"ל קבוצת הכדורסל
מכבי תל אביב. באולפן חדשות הספורט דנו במשמעות ההתפטרות, במיוחד לאור שרשרת ההפסדים של הקבוצה, אך איש לא שאל כיצד ומדוע שמרה "הקבוצה של המדינה" את ההתפטרות בסוד במשך ארבעה חודשים.
נעזוב לרגע את שדה תרבות הגוף ונפנה לשדה תרבות הרוח. התזמורת הקאמרית הישראלית נאבקת על קיומה וביקשה את הגנת בית המשפט, ובין היתר ציינה שהיא הקפיאה את מכירת המנויים משום שלא ידעה מה יעלה בגורלה. ומה עם מי שכבר רכשו מנויים? האם הם ידעו, בעת ששילמו מאות ואולי אלפי שקלים, שייתכן שלא יקבלו תמורה לכספם?
כעת נחזור למכבי תל אביב. גם היא, כמו כל קבוצות הספורט בליגות הבכירות בכל העולם, מוכרת מנויים. במקרה של מכבי, מדובר בהרבה אלפי שקלים ולעיתים גם ביותר מכך. אם מכפילים את הסכום הזה ב-11,000 המקומות שבהיכל מנורה, נגיע לסכום דו-ספרתי במיליוני שקלים שמגייסת הקבוצה מהציבור מדי שנה. ולמרות זאת, היא לא מודיעה ללקוחותיה על התפטרות המנכ"ל. ואילו הסכומים שמקבלים השחקנים והצוות המקצועי - זה בכלל סוד צבאי, שרק לעיתים דולפים חלקים ממנו.
לעומת דוגמאות אלו, כאשר חברה מבקשת לגייס מהציבור מיליונים בודדים של שקלים, היא מחויבת בגילוי נרחב ביותר על עסקיה, מצבה הכספי, שכר מנהליה, תביעות נגדה ועוד ועוד ועוד. כעת השאלה שלי: איפה ההיגיון? מי שמבקש מהציבור 10 מיליון שקל תמורת מניות או איגרות חוב, חייב לספר הכל; מי שמבקש מהציבור 10 מיליון שקל תמורת כרטיסי מנוי, לא חייב לספר דבר.
ברור לי שיש הבדל. מי שמשקיע בניירות ערך, הופך להיות שותף בבעלות (במקרה של מניות) או נושה (במקרה של אג"ח). בדרך כלל, הסכומים שמשקיע אדם בודד ברכישות בבורסה עולים בהרבה על מחיריהם של מנויים לכדורסל, לכדורגל, לקונצרטים או להצגות. אם נטיל על מנפיקי המנויים חובות גילוי נרחבות, זה ירחיק בעלים הרוצים לשמור על פרטיותם ויעמיס על הקבוצות/העמותות עלויות ניכרות, שכמובן יתגלגלו על כתפי לקוחותיהן.
מצד שני, יש גם דמיון לא מבוטל בין מניה למנוי (ולא רק במילים הנגזרות מאותו שורש). בשני המקרים הציבור מוסר את כספו בתקווה לקבל תמורה הולמת: תשואה, נצחונות, התרוממות רוח. בשני המקרים מדובר בחלק משמעותי ממקורות ההון של המוכר; בתחומי הספורט והתרבות השיעור גבוה עוד יותר מאשר בתחום העסקי. בשני המקרים זכותו של הציבור לדעת מה עושים בכספו, כדי שיוכל להחליט האם ברצונו להשקיע בפעם הראשונה ולהמשיך להשקיע בפעם השנייה.
כדאי לשים לב, שככל שמדובר במי שפועל במסגרת עמותה - בעיקר גופי תרבות - כבר קיימת כיום חובת דיווח לרשם העמותות, והציבור יכול להגיע לדוחות הללו. אלא שהם מוגשים בעיכוב ניכר, יש עמותות שלא מגישות אותם בכלל, ואין חובת דיווח מיידי על אירועים מהותיים.
ההצעה שלי: מי שמוכר לציבור כרטיסי מנוי בהיקף כספי שנתי מסוים ובשיעור מסוים מתוך מחזורו הכספי, יחויב בגילוי של מידע בסיסי. יהיה עליו לחשוף את עיקרי הדוחות הכספיים ואת שכרם של עובדיו הבכירים, ויהיה עליו לדווח לציבור בזמן אמת על התפתחויות משמעותיות. מי שלא מתאים לו - שיביא כסף מהבית. מי שרוצה את כספנו, ייכבד לספר לנו מה הוא עושה בו.
