מלכוד פואד <br>

מה עושים עכשיו עם בנימין בן-אליעזר? אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, החליט להאשים את פואד בקבלת שוחד, הלבנת הון, מרמה והפרת אמונים ועבירות מס, צריך להחליט מה עושים הלאה.

הבעיה היא, שיש כאן שני אינטרסים כבדי משקל המושכים לכיוונים מנוגדים. האחד: החובה למצות את הדין (או לפחות למצות את ההליך) עם מי שהיה שר הביטחון, יו"ר מפלגת העבודה ומועמד לנשיא המדינה, וכעת מיוחסות לו החמורות שבעבירות השחיתות. האינטרס הציבורי הוא שתיק כזה יתברר עד תומו בבית המשפט, אשר יכריע האם פואד זכאי או אשם.

השני: מצבו הרפואי הקשה של בן-אליעזר, שיהיה בן 80 בעוד ארבעה חודשים. הוא סובל משורה של בעיות רפואיות, כגון מחלת כליות המצריכה טיפולי דיאליזה אינטנסיביים. לפני חמש שנים עבר מוות קליני, והזמן שעבר כמובן לא הפך אותו לצעיר יותר. האינטרס האנושי מחייב להתחשב במצב זה ולאפשר לו לבלות את שנותיו האחרונות בשלווה.

אז מה עושים? מבחינה טכנית, המצב הבריאותי אינו מהווה מניעה לקיומו של המשפט. אפשר לקיים משפט פלילי בהיעדרו של הנאשם, כל עוד הוא מיוצג בידי סניגור. את עדותו של פואד ניתן יהיה לשמוע באופן שלא יכביד עליו. קשה גם יהיה לקבל טענה שבשל מצבו הרפואי הוא אינו יכול לסייע בהגנתו; זוהי טענה הנשמרת בדרך כלל לבעיות נפשיות קשות.

אלא שהשאלה הטכנית היא לא המרכזית כאן. ההכרעה צריכה להיות מהותית - ציבורית ואנושית כאחד. וכאן יש לשני הצדדים - גם למדינה וגם לבן-אליעזר - מספר אפשרויות, שאף אחת מהן אינה פשוטה וחלקה.

• כתב האישום יוגש ויוקרא, ובן-אליעזר יבקש מהיועץ המשפטי לעכב את ההליכים נגדו בשל מצבו הרפואי - עיכוב שמשמעותו המעשית היא הימנעות מקיום המשפט. מבחינת ההגנה, המשמעות היא שפואד לא יורשע אך גם לא יזוכה. המדינה תצטרך לשקול את עמדתה: האם להסכים למרות חומרת האישומים? האם להתנגד למרות חומרת המצב הרפואי? האם להתנות את העיכוב בהבעת חרטה (שכמוה כהודאה) ובתשלום כופר משמעותי בעבירות ההלבנה והמס?

• הסדר טיעון לפני או אחרי הגשת כתב האישום, כמובן בהנחה שבן-אליעזר (המכחיש את החשדות נגדו) אכן ביצע לפחות חלק מהעבירות המיוחסות לו. במקרה כזה, השאלה הגדולה תהיה מה יכלול ההסדר, ובעיקר - האם פואד יודה בקבלת שוחד. בתיק שלומי לחיאני הסכימה המדינה להסדר של מרמה והפרת אמונים במקום קבלת שוחד, אך עמדה על כך שיוטל על לחיאני קלון ובכך למעשה תסתיים הקריירה הציבורית שלו (הוא גם נשלח לשמונה חודשי מאסר). זה כמובן לא רלוונטי במקרה של בן-אליעזר, ולכן השאלה נותרה בעינה: עם או בלי הודאה בשוחד?

המדינה תצטרך להחליט האם היא מעדיפה ציפור אחת ביד (הודאה חלקית, הרשעה וענישה) על פני הסיכוי שאם תתעקש על השתיים שעל העץ - ייתכן ששתיהן יפרחו (אם חלילה בן-אליעזר לא יאריך ימים). ההגנה תצטרך להחליט עד כמה היא מוכנה להרחיק לכת בהודאה ובענישה: האם פואד יסיים את הקריירה עם הרשעה משמעותית אך יסיים את ימיו בשלווה, או שיילחם על חפותו ואולי חלילה במחיר כבד מנשוא.

• האפשרות הבאה היא נגזרת של הקודמת: ענישה מחמירה על הנייר, שלא תצא לפועל. ניתן להסכים על הסדר טיעון, בו ייגזר על בן-אליעזר עונש מאסר משמעותי ועונש כספי מכביד, תוך הבנה שהוא יבקש חנינה בנוגע למאסר והשרה איילת שקד תמליץ לנשיא ראובן ריבלין להיענות לה; קשה מאוד לראות את ריבלין דוחה בקשה כזאת. ניתן גם להסכים שבן-אליעזר יבקש מוועדת השחרורים לשחרר אותו והמדינה תתמוך בבקשה.

• ולבסוף: ניהול המשפט במלואו. כאמור, מבחינה טכנית זה אפשרי גם כאשר הנאשם חולה. אלא שלא בטוח שמצבו של בן-אליעזר יאפשר להשלים את המשפט. אם חלילה הוא ילך לעולמו במהלך המשפט, הרי שמבחינה משפטית הוא ייחשב לזכאי; מבחינה ציבורית, הוא ייראה כמי שעננה כבדה לא הוסרה מעליו. המדינה מצידה ודאי אינה רוצה ליטול אחריות מוסרית על מקרה כזה.

אין כאן החלטה קלה, אין כאן דרך שתוציא את כולם מרוצים. יהודה וינשטיין (ומחליפו) ושי ניצן מצד אחד, ונבות תל-צור ובנימין בן-אליעזר מצד שני, יתחבטו לא מעט בחודשים הקרובים. לא הייתי רוצה להיות במקומו של איש מהם. ובכל זאת, אם היה עלי לבחור - ובהנחה שבן-אליעזר ביצע את המעשים המיוחסים לו - הייתי הולך על עיכוב הליכים המותנה בחרטה ובקנס מירבי. דומה שזהו האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לבין השיקול האנושי.