יש לי רעיון: שר האוצר לא יוכל לעסוק בנושאי מיסים, כי גם הוא משלם אותם. שר הביטחון לא יוכל לעסוק בענייני צה"ל אם אחד מבני משפחתו נמצא בשירות פעיל. ואם במקרה שני קרובי ממשלה יהיו שרים - יהיה אסור לכל אחד מהם להצביע בענייני משרדו של האחר.

נשמע אבסורד? ודאי, אבל זו בדיוק המציאות. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר - השליטה האמיתית בקריית בן-גוריון - אסרה על שר החקלאות, אורי אריאל, לעסוק בענף ההטלה, משום שלאחותו ולגיסו יש מכסת הטלה פרטית. היא גם אסרה על שר האוצר, משה כחלון, לטפל בענייניה של ירושלים כאשר אחיו, קובי כחלון, היה אחד מ-31 חברי מועצת העירייה.

ניגודי עניינים הם בעיה חמורה בעלת פוטנציאל להפוך לשחיתות קשה. אין ספק. זהו השורש של עבירת המירמה והפרת האמונים, העלולה להתפתח עד כדי שוחד. אלא שכמו בכל דבר בחיים, השאלה היא המידתיות. כולם אוהבים שוקולד; תאכלו חפיסה שלמה בבת אחת - ותתחרטו מהר מאוד. ועוד משהו: אי-אפשר לנהל את חיי היום-יום על-פי אמות מידה פליליות. טפיחה חברתית עזה על שכמו של חבר היא מבחינה פורמלית עבירה של תקיפה - אבל ברור שאיש לא יעמיד אתכם לדין על כך.

כאשר בוחנים מהם ניגודי עניינים, חייבים לזכור את הצד השני של המטבע: חובתם של הנבחרים למשול ולעסוק בענייני המדינה. ברור שנבחר ציבור לא יכול לטפל בנושאים המשפיעים במישרין ובצורה נקודתית עליו, על בני משפחתו ועל חבריו הקרובים. אך כאשר מדובר בהחלטות רוחב שנוגעות לציבור שלם, ורק בשוליהן משפיעות על הקרוב/החבר - אנחנו יכולים להגיע מהר מאוד לאבסורדים שהוצבו בראשית הדברים.

יש עוד נקודה. שמחתי לראות שאורי אריאל ובני משפחתו נטועים עמוק בהתיישבות העובדת. זה אומר, שיש לנו שר חקלאות שמכיר את התחום. אני לא אומר ששר החקלאות חייב להיות חקלאי, כשם ששר הרווחה אינו צריך להיות מקרה סעד. אני כן אומר, שראוי לעודד מצב בו שרים יתמנו למשרדים לגביהם יש להם לפחות הבנה בסיסית. אבל אם כל דבר הופך להיות חשש לניגוד עניינים - אין סיכוי שנקבל שרים כאלו. בעיני, עדיף שהשרים יתמצאו בתחומי הפעילות שלהם, גם אם המחיר יהיה ניגוד עניינים שולי.

הבעיה היא, שהטהרנות הגיעה לממדים כאלו, שהשרים שואלים שאלות קיטבג. קחו את איילת שקד, שחששה שמא תימצא בניגוד עניינים משום שהיא מיודדת עם עובדת בכירה מסוימת במשרד המשפטים. זילבר בטובה קבעה שאין בעיה, אך עצם השאלה מלמדת עד כמה היוצרות התהפכו. במקום שהנבחרים ימשלו, הם מבקשים מהפקידים רשות למלא את תפקידם.

זה שורש הבעיה, ועמדנו עליה כאן שוב ושוב: השתלטות המשפטנים על חיינו בכלל ועל המגזר הציבורי בפרט. שיהיה ברור: היועצים המשפטיים הם שומרי סף חשובים וחיוניים מאין כמותם, וחובתם למנוע גם - ובעיקר - מנבחרי ציבור לעשות ככל העולה על רוחם בתפקידים ובמשאבים שהציבור הפקיד בידיהם. זה לא אומר שהיועצים המשפטיים הם חומת ברלין או גדר ההפרדה, שמי שמנסה לעבור אותן - דמו (המטאפורי) בראשו.

החובה המוטלת על השרים וסגניהם לפנות מראש ללשכת היועץ המשפטי ולדווח על ניגודי עניינים פוטנציאליים, חשובה מאוד להבטחת המינהל התקין ונקי הכפיים. השאלה היא - וסליחה שאני חוזר על עצמי - המידתיות, גם מצד הפונים ובעיקר מצד העונים. יש לכך פתרון ביניים: צריך לפרסם בזמן אמת את כל ניגודי העניינים הפוטנציאליים, להגביל את השר רק במקום שהם משמעותיים וישירים, ואת כל היתר להותיר לפיקוח של הציבור, התקשורת והכנסת.

איילת שקד לא צריכה לחשוש שיש לה בעיה עם ידידה אחת במשרד המשפטים. ואילו דינה זילבר לא יכולה להגיע למחוזות מגוחכים כמו המגבלות שהטילה על אריאל וכחלון. ואם היא כן מגיעה - הגיע הזמן שהנבחרים יתחילו לשלוט ויעבירו סוף-סוף את התקנון האתי של הממשלה ושריה. נכון, יהיו שם מגבלות - וחייבות להיות - אך גם יהיה ברור, שמה שאיננו מוגבל הוא מותר. בשביל זה נבחרתם: למשול.