יהודה וינשטיין ויוסף שפירא יכולים לעשות לכולנו טובה גדולה ולפטור אותנו מעונשו של הפרחח הזה. שפירא כבר הצביע על כך שחזן הגיש לו תצהיר כוזב, בטענה שלא היו לו הכנסות והוצאות בפריימריז. כל מה שצריך כעת וינשטיין לעשות, הוא להורות למשטרה לפתוח בחקירה ולסיים אותה בתוך 24 שעות – זה באמת הזמן הנחוץ. אחרי עוד יומיים אפשר להגיש כתב אישום, ושלום על ישראל.

התגובה של חזן הייתה מעניינת, בלשון עדינה. הוא למעשה אומר, שלא ידע מהם הנהלים משום שהוא "חבר כנסת צעיר וחדש". נניח בצד את העובדה שהכללים ברורים, ושמי שלא מבין אותם יכול לשאול, ושמי שלא תופס שעליו לקיימם אינו יכול להיות מחוקק. נזכיר רק את העובדה, שאותו "חבר כנסת צעיר וחדש" מכהן כסגן יו"ר הבית ולפי דרישתו צורף לוועדות החשובות ביותר: הכנסת, הכספים, החוץ והביטחון, תקציב הביטחון ו...ביקורת המדינה. לזה, משום מה, גילו וחוסר נסיונו לא הפריעו לו.

עם כל הפיקנטריה סביב חזן, הסיפור החשוב ביותר בדוח המבקר הוא על שר הרווחה, חיים כץ. הלה הגיע למקום ה-17 ברשימת הליכוד לכנסת לאחר שהוציא, לטענתו, רק 54,000 שקל. איך הוא עשה את הפלא הזה? שפירא מגלה את הסוד: התעשיה האוירית עבדה בשבילו. טוב, לא כל החברה ולא ההנהלה, אבל ודאי כמה אלפי עובדים, שהיו אסירי תודה על התנאים המפליגים שהשיג עבורם כיו"ר הוועד, ו/או קיבלו בקשת סיוע שאי-אפשר לסרב לה.

כץ הוא שור מועד. משרד המבקר כבר העיר לו על השימוש במשאביה של חברה ממשלתית גדולה, והוא בשלו. כמו במקרה של חזן, גם אצל כץ ההסבר מקומם במיוחד: הוא לא ידע, הוא לא ראה, הוא לא שמע, הוא לא ביקש, הוא לא יזם. הייתה זו כנראה רוח הקודש שהביאה את העובדים לקלפיות בהסעות מאורגנות, לאחר שביקשו וקיבלו מאות ימי חופשה בדיוק ביום הפריימריז, כאשר בידיהם רשימות מועמדים מומלצות.

שפירא אומר, שמאחר שמדובר בפריימריז – ההתנהגות הזו אינה פלילית, אם היו אלו הבחירות לכנסת, כץ היה עלול למצוא את עצמו על ספסל הנאשמים. במדינה מתוקנת, כץ לא היה מעז לעשות זאת, ואם היה מעז – לא היה נשאר יום אחד נוסף בתפקידו כשר אחרי חשיפת הדברים. אבל מאחר שאנחנו בישראל, אין מנוס אלא לחפש משהו פלילי. למשל: הפרת אמונים בתאגיד. למשל: תצהיר כוזב למבקר על הכנסותיו (הרי זו תרומה בשווה כסף).

חייבים לומר שהראש המקורי של יזם ההיי-טק ממשיך לעבוד. הוא גייס למעלה ממיליון שקל לפריימריז לראשות הבית היהודי, בהם היה מנצח אפילו אם לא היה מוציא שקל אחד, והשתמש בהם לתעמולה לטובת המפלגה. נו, אז הוא תרם למפלגה; מה הבעיה? - שזוהי דרך לעקוף את מגבלות חוק מימון מפלגות ולהוציא על תעמולת המפלגה יותר ממה שמותר לה, במסווה של תעמולה אישית. את המחיר עלולה לשלם בסופו של דבר המפלגה עצמה, אשר תיקנס אם יתברר שהתרגיל הזה העלה את הוצאותיה אל מעבר לסכום המותר.

בשביל מה הוא היה צריך לנהל קמפיין במיליון שקל לראשות הליכוד? נכון שלנתניהו היה חשוב הרוב בו ינצח את דני דנון (משה פייגלין פרש מהמרוץ), ובכל זאת לא ברור למה היה צורך בכזה תקציב – מה עוד שלנתניהו נשאר עודף של למעלה מ-300,000 שקל.

יתרה מזאת: נתניהו המשיך לגייס תרומות גם לאחר הפריימריז, בתקופה שנועדה לאפשר למועמדים לכסות את הוצאותיהם – ובתקופה זו יצר מחצית מהעודף שלו. במילים אחרות: לנתניהו יש עכשיו קופת מזומנים פוליטית של 300,000 שקל – כמו כל תקציב הפריימריז של לא מעט חברי כנסת, וזה לפני שגייס אפילו אגורה אחת לקמפיין הבא. לא ראוי, במיוחד כאשר מדובר בראש הממשלה.

הן נתניהו והן בנט גייסו כמעט את כל התרומות שלהם מתורמים זרים. שפירא חושב שזה בעייתי, משום שהדבר מוביל לכך שמי שאינם מתגוררים בישראל משפיעים על ניהול חייהם של מי שכן מתגוררים בה. אפשר להסתכל על זה גם בצורה הפוכה: לאזרחי חוץ יש מן הסתם פחות אינטרסים בישראל מאשר לאזרחים מקומיים, כך שיש פחות סיכוי שהם יצפו/יבקשו לקבל תמורה לתרומה.

ובכל זאת, במאזן הכולל נראה ששפירא צודק וצריך לאסור קבלת תרומות כאלו. כאשר ניסינו לאתר מידע על התורמים העיקריים של נתניהו ובנט, ההצלחה שלנו הייתה חלקית בלבד. כלומר: בעוד שאנחנו מכירים את התורמים הישראלים ויודעים למפות את האינטרסים שלהם, אין לנו יכולת מלאה כזאת לגבי תורמים זרים. לו רק בגלל זה, צריך לאסור קבלת תרומות כאלו. אבל אין סיכוי שזה יקרה, כי היחידים שיכולים לעשות זאת הם מי שנהנים מהמצב הקיים – חברי הכנסת.

כאשר מועמד עובר על הכללים, מבקר המדינה יכול לקנוס אותו. אבל מה קורה אם המועמד נמצא כבר בגרעון? המשמעות היא, שכל שקל שייכנס כקנס לקופת המדינה, עלול להיגרע מנושיו של המועמד – וזה נראה לא סביר. מצד שני, אין שום סנקציה ממשית אחרת שניתן להטיל עליו. אולי הפתרון הוא לקבוע, שהמדינה תגבה את הקנס לאחר שישולמו החובות ליתר הנושים, ושאם לא יישאר כסף – הקנס יצבור ריבית והצמדה עד לפרעונו.

ועוד נקודה לגבי הגרעונות. כיצד בדיוק יכסו אותה המועמדים? מי שנכנס לכנסת, מוגבל בעיסוקיו וממילא גם בהכנסותיו, ולכן קשה לדעת כיצד יעשה זאת מבלי לקבל שלמונים. במקרה כזה הייתי קובע, שהח"כ-הגרעוני חייב למסור למבקר המדינה תוכנית סדורה לכיסוי הגרעון, תוך ציון המקורות ומועדי התשלום, ושעמידתו בה תיבדק במסגרת הביקורת השוטפת על הוצאותיהם של חברי הכנסת.

אין בהכרח יחס ישיר בין הסכום שמוציא המועמד לבין מיקומו ברשימה. בליכוד היחס הזה יותר בולט מאשר בעבודה. מבין חמשת שיאני ההוצאות, ארבעה דורגו בעשירייה הראשונה: יולי אדלשטיין (ראשון בהוצאות, שלישי ברשימה), גלעד ארדן (רביעי בהוצאות, שני ברשימה), סילבן שלום (חמישי בהוצאות, שישי ברשימה) ומשה יעלון (שלישי בהוצאות, שביעי ברשימה). גילה גמליאל הייתה השנייה בהוצאות אבל הגיעה רק למקום ה-14, ובכל זאת כיום היא שרה.

במחנה הציוני היחס פחות בולט, גם בגלל השריון לאנשי התנועה. איילת נחמיאס-ורבין, שהוציאה הכי הרבה כסף בפריימריז של העבודה, מדורגת רק במקום ב-22; אלון פילץ, השלישי בהוצאות, נדחק הרחק למקום ה-35. אראל מרגלית הגיע למקום ה-12 אחרי שהיה השני בהוצאות, ונחמן שי – למקום ה-20 אחרי שהיה הרביעי בהוצאות. רק שלי יחימוביץ' יצאה מורווחת: שלישית ברשימה וחמישית בהוצאות.

ובכל זאת, לא יכול להיות ספק שבמידה זו או אחרת – התקציב משפיע על המיקום ומכאן שגם על דמותה של הכנסת. יש בזה לכל הפחות טעם לפגם. הפתרון: מימון הפריימריז ייעשה מקופת המדינה. כל מועמד יקבל תקציב בתקרת ההוצאות המותרת לו לפי מספר המתפקדים במפלגתו, וכדי לעודד חיסכון ויעילות – יוכל לשמור לכיסו הפרטי 20% מכל מה שלא יוציא ויחזיר לקופת המדינה. אז יעלה עוד כמה מיליונים; זהו באמת כסף קטנטן בהשוואה לטוהר הבחירות ולשוויון ההתמודדות.