נתחיל מהשורה התחתונה. דבריה של שרת המשפטים, איילת שקד, בנוגע לנציבות הביקורת על הפרקליטות (יום ד', 16.12.15) משמעותם - אם יתממשו - לא רק חיסולה של הנציבות בראשותה של הילה גרסטל, אלא חיסולה של הביקורת בכלל.

שקד אמרה כי תזכיר החוק שיפיץ המשרד בשבועות הקרובים יפצל לשניים את המשימות שכיום מוטלות על הנציבות: הביקורת הפרטנית תישאר בידי הנציבות, ואילו הביקורת המערכתית תעבור לגוף ביקורת פנימי חדש שיוקם במשרד המשפטים. נכון שאלו הן המלצותיו של השופט בדימוס אליעזר גולדברג, אבל בפעם האחרונה שבדקתי - הן לא ניתנו כתורה למשה מסיני, ומותר להרהר אחריהן ולערער עליהן.

קצת רקע. עם כל המהומה והבריונות של ארגון פרקליטי המדינה, שהתמקד בהתנגדות העיקשת לביקורת פרטנית, זו מהווה - בשנה וחצי בהן פועלת הנציבות - רק חלק קטן מעבודתה. אל תתפסו אותי במספרים, אבל משהו כמו עשר תלונות נמצאו מוצדקות מבין מאות שהגיעו לנציבות. בהנחה שהנתונים הללו מייצגים, העובדה הזאת מעודדת בפני עצמה: הפרקליטים בשטח הם אנשים מקצועיים העובדים כיאות. אם יש בעיות - ויש, ועוד איך יש - הן כנראה בעיקר ברמה המערכתית.

ואכן, גרסטל כבר פרסמה שני דוחות מערכתיים רבי חשיבות - על הטיפול בתיקים שנסגרו ועל יידוע נפגעי עבירה. לכן, החלק החשוב והמשמעותי של עבודת הנציבות הוא הביקורת המערכתית. טלו ממנה את זה - ונטלתם ממנה את עיקר תפקידה וחשיבותה. לכן, אם מישהו רוצה לחסל את הנציבות - דהיינו: הפרקליטות כולה, משי ניצן ומטה - התזכיר המתוכנן של שקד הוא החלום הרטוב שלו.

תאמרו: אם הנציבות תתמקד בביקורת פרטנית, יהיו לה הרבה תלונות, היא תוכל להשקיע בהן את מירב מאמציה וממילא יהיו יותר תלונות מוצדקות. יכול להיות, אבל בשביל זה לא צריך אותה; אפשר להשאיר את העסק בידי נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה. כל הרעיון בקיומה של הנציבות הוא ביכולתה לבצע אינטגרציה בין ביקורת פרטנית לביקורת מערכתית: לראות מתי מצטברות תלונות פרטניות דומות המצדיקות בדיקה מערכתית, ולראות מתי טעות/כשל של פרקליט בודד מקום בטעות/כשל מערכתיים.

חוץ מזה, מה יקרה ברגע בו הביקורת תהיה רק פרטנית? כל פרקליט שתופנה נגדו תלונה, יגיד: זה לא אני, זו המערכת. זה לא שיקול הדעת שלי, אלו ההוראות שאני מקבל. ואז, אם הנציבות תנסה לבדוק זאת, יקפוץ ארגון הפרקליטים ויצעק: חריגה מסמכות! ואם הנציבות תפנה את המתלונן לביקורת הפנימית הייעודית - זו תאמר: לא העסק שלנו.

עוד כמה מילים על אותה ביקורת פנימית. יהיו לה שתי חולשות עצומות, שקשה להכריע מי הגדולה שבהן. ראשית, היא אמורה להיות חסויה מפני פרסום, כמו כל דוח של ביקורת פנימית - וביקורת בלי פרסום היא חסרת ערך. שנית, היא תהיה חלק ממשרד המשפטים - ואני רוצה לראות את המבקר שימתח ביקורת על הנחיות היועץ המשפטי לממשלה או על החלטות פרקליט המדינה. גוף כזה יהיה נתון מיום היווסדו בניגוד עניינים מובנה, שבמקרה הטוב יסרס אותו ובמקרה הגרוע יקטול אותו.

אם התזכיר אכן יפצל את הביקורת, אפשר ועדיף לסגור את העסק. הילה גרסטל צריכה לומר: תודה רבה, ניסיתי, אבל מתברר שהכוחנות והשקרים של ארגון הפרקליטים חזקים מדי; מתברר ששלטון החוק הוא מושג יפה מאוד, עד שהוא מגיע לשומרי הסף שלו; מתברר שהשוויון בפני החוק נעצר במקום בו שוכנים אלו המתיימרים לאכוף אותו.

יש עוד שתי תקוות. האחת, הקלושה: ששקד תתעשת ותבין את החורבן שהיא מביאה לביקורת על הפרקליטות, וממילא - לאמון הציבור בה. השנייה, היותר ריאלית: שחברי הכנסת יבלמו את ההצעה ויעמדו על כך שהחוק ישקף את הביקורת הראויה, כלומר: במתכונת הנוכחית. על שולחן הכנסת מונחת בדיוק הצעה כזו, של ציפי לבני. סביב ההצעה הזאת צריכים להתכנס כל מי שבכנסת הקודמת דרשו ללא הרף להקים את נציבות הביקורת, ללא הבדל מפלגה.