זה לא יקרה [צילום: AP]
כמו 50 קמ"ש בכביש 6 <br> |
בערך עשר דקות אחרי שהחלה חקירתה של בר רפאלי, כולם ידעו על כך. אבל החוק הארכאי אסר לומר זאת - ושוב הוכח שהנזק שבאיסור הפרסום במקרים כאלו עולה פי כמה על התועלת
המקרה של בר רפאלי מוכיח שוב, בפעם המי-יודע-כמה, שאיסור הפרסום על שמותיהם של חשודים הוא מגוחך, בלתי אכיף ואפילו מזיק. למה? כי כאשר מדובר בחשוד שיש בו עניין, כולם יודעים כמעט מיד מי זה; וכאשר אין בו עניין - אז ממילא שמו לא יתפרסם.
החוק קובע, כי כאשר אדם נחקר באזהרה ולא הובא בפני שופט, אין לפרסם את שמו עד שיחלפו 48 מתחילת החקירה. המטרה היא לאפשר לו לבקש מבית המשפט להוציא צו איסור פרסום על שמו ועל חקירתו. מטרה ראויה, אבל אין טעם לנסות להשיג דברים בלתי אפשריים.
המגבלה הזאת יכלה לעבוד, גם כן די בדוחק, לפני עידן האינטרנט. יש די והותר דוגמאות לאיסורי פרסום שהוצאו בעשורים הקודמים, ושלמרות קיומם - כל מי שרק רצה, יכול היה לדעת היטב במה מדובר. גם התקשורת הממסדית, זו שלפני הבלוגרים והטוקבקיסטים, ידעה היטב כיצד לעקוף את הצווים בכל מיני רמיזות, כותרות מתחכמות ו"צירופי מקרים" כמו ידיעה אחרת על אותו אדם שהוצמדה לידיעה האנונימית.
קל וחומר שזהו המצב כעת. שמה של רפאלי היה ידוע כמעט ברגע בו נכנסה לחדר החקירות. בכל זאת, קצת קשה שלא לזהות אותה. כלי תקשורת אחד יצר ראשי תיבות של שמה בידיעה על הדוגמנית שנחקרת. כלי תקשורת אחר צירף לידיעה את התגית של רפאלי. תמונות שלה, כאשר רק פניה מטושטשים, הופיעו בכל מקום. וממילא, דומה שרק רפאלי עונה על ההגדרה "דוגמנית-על ישראלית".
אז מה יש לנו? חוק שלא ניתן לאכוף ושאיש אינו מכבד. וזה מוביל לשתי תוצאות שליליות. האחת: מי שאינו חשוד צריך להוכיח שאין לו אחות. בואו נקח מקרה בו ראש רשות מקומית נחקר במשטרה. מאחר שאסור לפרסם את שמו אבל מתחילות לרוץ שמועות, צריכים עשרות ואולי מאות ראשי רשויות אחרים להגיד לפונים אליהם: זה לא אני. כלומר: במטרה להגן על פרטיותו ושמו הטוב של חשוד אחד, נדבק החשד לעשרות חפים מפשע. זה אבסורד שאין כמותו.
התוצאה השנייה: נוצר הרגל של זלזול בחוק. אם כולם אומרים שזאת רפאלי ולא עושים להם כלום, סימן שלא צריך לקחת את החוק ברצינות. ואם מפרים את הסעיף הזה בחוק, למה לא להפר אחרים? אם הרשויות לא עושות דבר במקרה הזה, למה לחשוש שיעשו משהו במקרים אחרים? צריך להדגיש: אני לא בעד שהרשויות יעשו משהו, משום שזה יהיה כמו לנסות לעצור שיטפון בעזרת מטרייה. אני כן בעד למחוק מהחוק סעיפים שהם ממילא אות מתה.
לאסור פרסום בשנת 2015 זה כמו להודיע לנהגים בכביש 6: מהיום מותר לנסוע רק 50 קמ"ש. זה פשוט לא יקרה. אין שום טעם לאסור פרסום מסיבות טכניות, כאשר האיסור הזה לא מחזיק מעמד אפילו עשר דקות. הנזק שבאיסור כזה עולה פי כמה על התועלת שיש בו.
אני לא אומר שצריך להתיר כל פרסום; ממש לא. ביטחון המדינה, רווחתם של ילדים, פרטיותם של קורבנות עבירות מין וכדומה - במקרים הללו יש לאכוף בכל החומרה את איסור הפרסום. מה שאני כן אומר הוא, שאם איסורי הפרסום יופעלו רק במקרים המתאימים, ניתן יהיה לדרוש מהרשויות לפעול ביד קשה נגד מי שמפר אותם. כל עוד הם מופעלים בצורה עיוורת וארכאית, הזלזול בהם יימשך.
החוק קובע, כי כאשר אדם נחקר באזהרה ולא הובא בפני שופט, אין לפרסם את שמו עד שיחלפו 48 מתחילת החקירה. המטרה היא לאפשר לו לבקש מבית המשפט להוציא צו איסור פרסום על שמו ועל חקירתו. מטרה ראויה, אבל אין טעם לנסות להשיג דברים בלתי אפשריים.
המגבלה הזאת יכלה לעבוד, גם כן די בדוחק, לפני עידן האינטרנט. יש די והותר דוגמאות לאיסורי פרסום שהוצאו בעשורים הקודמים, ושלמרות קיומם - כל מי שרק רצה, יכול היה לדעת היטב במה מדובר. גם התקשורת הממסדית, זו שלפני הבלוגרים והטוקבקיסטים, ידעה היטב כיצד לעקוף את הצווים בכל מיני רמיזות, כותרות מתחכמות ו"צירופי מקרים" כמו ידיעה אחרת על אותו אדם שהוצמדה לידיעה האנונימית.
קל וחומר שזהו המצב כעת. שמה של רפאלי היה ידוע כמעט ברגע בו נכנסה לחדר החקירות. בכל זאת, קצת קשה שלא לזהות אותה. כלי תקשורת אחד יצר ראשי תיבות של שמה בידיעה על הדוגמנית שנחקרת. כלי תקשורת אחר צירף לידיעה את התגית של רפאלי. תמונות שלה, כאשר רק פניה מטושטשים, הופיעו בכל מקום. וממילא, דומה שרק רפאלי עונה על ההגדרה "דוגמנית-על ישראלית".
אז מה יש לנו? חוק שלא ניתן לאכוף ושאיש אינו מכבד. וזה מוביל לשתי תוצאות שליליות. האחת: מי שאינו חשוד צריך להוכיח שאין לו אחות. בואו נקח מקרה בו ראש רשות מקומית נחקר במשטרה. מאחר שאסור לפרסם את שמו אבל מתחילות לרוץ שמועות, צריכים עשרות ואולי מאות ראשי רשויות אחרים להגיד לפונים אליהם: זה לא אני. כלומר: במטרה להגן על פרטיותו ושמו הטוב של חשוד אחד, נדבק החשד לעשרות חפים מפשע. זה אבסורד שאין כמותו.
התוצאה השנייה: נוצר הרגל של זלזול בחוק. אם כולם אומרים שזאת רפאלי ולא עושים להם כלום, סימן שלא צריך לקחת את החוק ברצינות. ואם מפרים את הסעיף הזה בחוק, למה לא להפר אחרים? אם הרשויות לא עושות דבר במקרה הזה, למה לחשוש שיעשו משהו במקרים אחרים? צריך להדגיש: אני לא בעד שהרשויות יעשו משהו, משום שזה יהיה כמו לנסות לעצור שיטפון בעזרת מטרייה. אני כן בעד למחוק מהחוק סעיפים שהם ממילא אות מתה.
לאסור פרסום בשנת 2015 זה כמו להודיע לנהגים בכביש 6: מהיום מותר לנסוע רק 50 קמ"ש. זה פשוט לא יקרה. אין שום טעם לאסור פרסום מסיבות טכניות, כאשר האיסור הזה לא מחזיק מעמד אפילו עשר דקות. הנזק שבאיסור כזה עולה פי כמה על התועלת שיש בו.
אני לא אומר שצריך להתיר כל פרסום; ממש לא. ביטחון המדינה, רווחתם של ילדים, פרטיותם של קורבנות עבירות מין וכדומה - במקרים הללו יש לאכוף בכל החומרה את איסור הפרסום. מה שאני כן אומר הוא, שאם איסורי הפרסום יופעלו רק במקרים המתאימים, ניתן יהיה לדרוש מהרשויות לפעול ביד קשה נגד מי שמפר אותם. כל עוד הם מופעלים בצורה עיוורת וארכאית, הזלזול בהם יימשך.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| כמו 50 קמ"ש בכביש 6 |
| תגובות [ 2 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| כותרת התגובה | שם הכותב | שעה תאריך | |||||
| 1 |
|
||||||
| 2 |
|
||||||
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

