|
|
תופס בבטן [צילום: תומר נויברג / פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
| קרוב רחוק של מישהו שמכירים, אח של חבר, או מישהו שדומה באופן מדהים לילד של השכן. לפתע זה יכל להיות כמעט כל אחד. | |
|
|
|
|
פרשיית דומא פוגעת בבשר החשוף של כולנו. כולנו אני מתכוון החברה היהודית- ציונית. החברה שרואה את עצמה כיהודית- מערבית.
אבל יותר מכל היא פוגעת בחברה המתנחלית, זאת שנכנסת להגדרה הסוציולוגית של מתיישבי יהודה ושומרון הדתיים לאומיים, על תומכיהם והסתעפויותיהם השונים. מגרעינים תורניים ועד "ישיבות נקים.." או סתם חבר'ה שמצביעים למפד"ל כבר ט"ז דורות.
היא מכה בפרצוף של התפיסה האומרת שלחברה היהודית-מערבית יש יתרון מוסרי בהיר ומובחן על פני חברה המוסלמית-ערבית שהצמיחה טרור רצחני. לכן לא התרגשתי כשהנשיא ריבלין אמר בני עמי בחרו בדרך הטרור. כי הידיעה שיהודים ביצעו מעשי טרור תופסת אותך כנשיכה של נחש. היא עוקצת עם מורסת הרעל שלה שמזדחלת למקומות הרגישים. היא מטלטלת את כל התפיסה הזאת ואוי ואבוי אם לא. וטוב שנשיא המדינה אמר כך, בכאב אמיתי (ולא נידון כאן בכל תפקידיו של מר ריבלין לאור השבועות האחרונים, כי ביקורת מדינית זה כבר משהו אחר).
כן, בין השורות מזדעקות ישר הטענות שההשוואה בין הטרור המוסלמי האוניברסאלי, הטרור שאידיאולוגית רצח קנאית מובילה אותו, כשעשרות חללים מרוטשים תחתיו, היא לא הוגנת, לא צודקת ולא מוסרית. נכון. וכך חשנו והאמנו תמיד. אבל מעשה דומא ואבו חדייר בעצם פותחים פתח לחשד שאולי ההבדל הוא רק כמותי?
אח של חבר
ויותר מכך, המחאות כנגד העינויים שבאות עכשיו במלוא עוצמתן, מגיעות דווקא מכאלה שביומיום זכויות הפרט והעציר לא בראש מעיניהם בלשון המעטה. אלא אותם שלרוב נותנים את כל הכלים בידי מערכת הביטחון. אלו שמזדעקים על מכות והפרעות בשינה עכשיו, תמיד כמעט ראשונים לתמוך ולבכר את גורמי הביטחון על פני זכויות הפרט.
ובחברה המתנחלית דלעיל, זה נכון ומכאיב שבעתיים, כי פתאום העצור שם הוא לא מישהו אנונימי, אלא קרוב רחוק של מישהו שמכירים, אח של חבר, או מישהו שדומה באופן מדהים לילד של השכן. לפתע זה יכל להיות כמעט כל אחד.
זה גם מערער את הלגיטימיות המוסרית של מפעל ההתנחלויות כמו שהוא. מערער את הלגיטימיות של החברה הישראלית. תשאלו את ארגון ה-BDS עד כמה הם כרוכים זה בזה. ובגלל זה אנו מוצאים מצד אחד סלידה מלאה מהמעשים מצד אותה חברה והאמפטיה לעצורים מצד שני.
ולאלו מתלווים היסטוריה עקובת חוסר אמון במערכת, מאבישי רביב ועד הדורסנות בתקופת ההינתקות. אותו ציבור שחש רדוף על-ידי השב"כ, שמלווה בחוסר איזון וייצוג בסיקור התקשורתי של עשרות דורות אחורה, חש שהוא שוב נצא במלכוד. עד כמה תחושת הנרדפות הזו עדיין קיימת? גם עכשיו רבים עדיין סבורים שזו עוד קונספירציה ועלילת דם כמעט.
וצריך לזכור שאלו שמצויים בלב הפרשה הזו הם אלו שהלכו הכי רחוק עם הרצון "לא להיות פראיירים" ולא ללכת אל תוך הציבור הישראלי בניסיון תמידי לגשר על הפערים שיש תמיד בין כל חלקי החברה המפולגת שלנו. והם גוררים את הציבור כולו שוב למבחן כואב.
ועוד צריך לזכור שהם מואשמים בטרור נפשע. בהצתת בית של משפחה חפה מפשע באמצע הלילה, שתינוק בן שנה וחצי למען השם, נשרף שם למוות.
