בניגוד לשנים קודמות, בתערוכה הזאת במוזאון ארץ ישראל, צה"ל אינו מככב. למעשה, כמעט לא מופיע וישראל איננה ה"נאשם". אני חושב שראויים להערכה גם על כך שופטי התערוכה והאוצרת, הצלמת ורדי כהנא.
ידוע שתמונות קשות מעוררות תגובות חזקות ולכן יש בתערוכה מספר גדול למדי של סיפורים מעניינים, אך לא רק אימים ודמים. כך, אחת התמונות הבולטות היא של חתונה אריתריאית בחיפה, על מדרגות מול הנמל. במקום אחר, נשים אריתראיות מחזיקות בתינוקות כבני יומם ומחכות לטבילה. סתם אירועים של יום יום, שאיננו זוכים לראות אותם.
אחת התמונות המרשימות ביותר של ג'רום ססין. הוא צילם בעקבות התאונה של המטוס המאלזי, שנפל באוקראינה בדרכו מאמסטרדם לקואלה לומפור. המטוס נפל מגובה עשרת אלפים מטרים ואחד הנוסעים הוטח לקרקע כשהוא עדיין קשור לכסא, שעליו ישב. הגוויה בכסא מונחת במרכזו של שדה חיטה פורח בשיבוליו. בתמונה סמוכה אנחנו מציצים אל תוך חדר, שנוסע אחר במטוס נפל לתוכו כשהוא מנפץ בדרכו את התקרה. בעל הבית עומד בגבו אל הגוויה ומסתכל אל החצר. מראה איום. בתמונה ליד, קבוצת שכנים אוקראינים באו לראות את תוצאות האסון.
ישראל אינה נעדרת מן התערוכה. הדס פרוש צילמה בירושלים את הארמנים, המתאבלים במלאת מאה שנה לרצח עמם. התמונות מפגינות את השלווה בטקסים בכנסיה ואת השקט של הציבור המתאבל מחוצה לה.
מאבקה של אישה אחת
צלם ישראלי, שזוכה להבלטה רבה (בצדק) הוא אביר סולטן. סידרת תמונות מציגה את נסיגתו של ים המלח, שהשאירה בניינים נטושים של עובדי המפעל, עצים שיבשו ובריכות רחצה ריקות ולידן מגלשות מים שילדים כבר מזמן אינם משחקים בהן. על החוף, בסמוך, תמונת ספינה חרֵבה.
נראה לי שהסיפור המזעזע ביותר צולם בסידרה של דארסי פַדילה מארצות הברית. הוא צילם את ג'ולי ביירד, שעברה בתים רבים, גברים רבים, לידות, עוני, איידס וסמים. "מאבקה של אישה אחת עד מוות", הגדיר זאת הצלם, שבתמונה האחרונה מראה את ג'ולי ביירד רזה מאד, שדופה, ממש ערב מותה.
סין מצטיינת, כידוע, בזיהום ובאחרונה אירעה מפולת של אשפה והרסה תחתיה בנייני מגורים. ערים גדולות הפכו מלכודת של אוויר מזוהם. לו גוואנג נתן לכך ביטוי בצילומי האשפה הנערמת בהררי פסולת. תמונה סמוכה מציגה שדה ירוק, שהפך שדוף והשלטונות הציבו שם פסלי כבשים כדי להטעות את העין. מזעזעת מכל תמונה שלישית בסידרה - בתוך שדה קצור עומד איש זקן, את בידו והוא חופר בור. לידו מוטלת גווייתו של פעוט, שיובא עוד מעט לקבורה. תמונה מזעזעת.
הצלם יובל טובול יצא למסע של שנים לאורך גבולות ישראל. את התוצאה אנחנו רואים בתמונות - גדרות, חומות, עמדות בטון הרוסות, חפירות ביצורים ובית נטוש. מקומות שאיש מבאי התערוכה בוודאי לא היה בהם.
מקום אחר - כפר דומא ורוצחי משפחת דוואבשה נמצאים עכשיו בחדשות. הצלם מנחם כהנא הקדיש לכך תמונה מרטיטה: שלוש נשים המומות בתוך ביתה של המשפחה השרוף. לא ראיתי שמנחם כהנא זכה בפרס על תמונתו זו. אני הייתי מעניק לו אותה.
איש שצריך ללמוד ממנו
לא כתבתי דבר מאז מותו של
יוסי שריד, וחשבתי להציג כאן סיפור שלא מצאתי בהספדים האחרים. את הסיפור כתב יוסי שריד עצמו בהארץ ביום ששי 17.3.2006. חשבתי לנכון להציג את הסיפור הזה על איש ציבור, שר לשעבר וחבר כנסת, שלא "עשה לביתו". יתר מכך, הוא גם לא חיפש פרוטקציה בביורוקרטיה הישראלית הנוראה.
המעשה, בקצרה, פשוט: חשקה נפשה של דורית שריד להרחיב את מרפסת ביתה בתל אביב. בעלה נזעק לעזרה והלך למחלקה המתאימה בעירייה. הוא לא אמר "אני, אני, אני" וגם סירב להיעזר בשירותיו הזריזים של מאכער. הוא פשוט מילא את הטפסים, עבר מפקיד לפקיד, צירף אישור לאישור ואחרי... שנה, קיבל את האישור המבוקש.
בעיני, זה איש ציבור שצריך להעתיק את הליכותיו. יהי זכרו ברוך.
