קשה, מבית ומחוץ

התגובה? פעילות עניפה במיוחד. לפחות על פני השטח.

משרד החוץ לא פסק לפעול. לתומי, כשמניתי את לקט הארועים בזמן האחרון, שמתי לב שבצורה זו או אחרת, משה"ח קשור בכל כשל, בכל אירוע נגדנו. אך אין זה עוצר בעדו מלשזור עלי דפנה בשערו ולהכריז על עצמו כמנצח.

פעם היה משרד הסברה, אך הוא נבלע במשרד ראש הממשלה.

במשרד ראש הממשלה קיימת לשכת העיתונות הממשלתית. לאחרונה, בפעם הראשונה מזה שנים, פעלה זו בשטח אחריותה ונזפה ברשת CNN על דיווח מטעה, מסלף ומעוות מזירת פיגוע טרור. מסתבר שאפילו לפעילות ברוכה כזו - שאמורה להיות דבר שבשגרה - דרוש היה אישור מלמעלה, שכן בלעדיו, הגיון בריא אינו מספיק, וכולם חרדים לכסאותיהם. ניחא, קרוב לודאי שזה לא יקרה שנית בעתיד הנראה לעין.

קיים תקצוב לפעול נגד תנועת החרם, אך שלושה משרדים ממשלתיים מתגוששים ביניהם, מי יזכה בנתח, למי תהיה התהילה ובידי מי השליטה.

במשרד החוץ יצאו בתופים ובמצלתיים, במחולות ופיזוזים, שכן הם הוציאו סרטון שזכה בלמעלה מחצי מיליון צפיות. בסרטון הם משווים בין התעמולה האנטישמית הנאצית (למען הדיוק זו שקדמה לה) לבין זו ה"פלשתינית." כבר העיר מישהו: "טוב שהם עושים משהו!" מאוד לא מקובל שפקידים המקבלים את משכורתם ממשלם המיסים יצטרכו להצדיק את עצם קיומם או את משכורתם. זו (והפנסיה הנכבדת אחריה) תבוא ויהי מה - גם אם יצאו בגלוי נגד מדינת ישראל.

אם בסרטון אנחנו עוסקים, ארגון "שורת הדין" (שממומן בצורה נכבדת על-ידי פילנתופים מקומיים בלוס אנג'לס), יצא גם הוא בסרטון בו הוא משווה את תגובת פייסבוק לשני חשבונות פיקטיביים מקבילים שהם פתחו בו זמנית. באחד הם תוקפים את ישראל. בשני את "פלשתין" ואת הערבים. בשני המקרים במקביל הם משתמשים באותם משפטים בדיוק.

לאחר שהמושכים בחוטים הגישו "תלונה" בו-זמנית נגד שני האתרים, אחד נסגר, שכן הוא נוגד את סטנדרטים ה"קהילה," בעוד השני הושאר על-כנו. לא קשה לנחש מי נסגר ומי הושאר. ואם יש ספק, ראה דוגמאות לעיל (אנחנו מוציאים "פלשתינים" חפים מפשע להורג, כמעט מדי יום, רק בגלל שהם רצים עם סכינים לשחוט אותנו, נוסעים ברכבים שועטים לעבר עוברים ושבים או יוצאים עם גרזנים או נשק חי לרצוח בנו).

ראו אלו השגים כבירים! הממסד מחד וגופים ללא מטרות רווח מחד-גיסא, ובפנינו עוגה לתפארת. איזה תקציבים אדירים צריכים למנף עבודה כה יעילה והכרחית? תקנים פה, מיליונים שם. החגיגה בעיצומה: פה דורשים קרדיט, שם מבקשים (ומקבלים) עוד ועוד כסף תרומות. רק שכל המאמץ ה"מלחמתי" הזה שקול לכוסות רוח למת.

נזכור שלמדינת ישראל יש צבא, ששמו "צבא ההגנה לישראל". היכן הזרוע הארוכה והמערך הנפרס הנלחמים על דעת הקהל הבינלאומית, המגינים על היהודים והישראלים בחו"ל ועל תדמית ישראל בחו"ל והמשיגים הרתעה, כך שקצב הלחימה וההצטרפות לשורות הלחימה יואט או אפילו יפסק כליל? יש להשתמש בכל האמצעים, בין הם משפטיים, יחסי חוץ או אפלים, ולהוסיף נופך התקפי על המגננה בה אנו נתונים.

אולי נלמד מהנאצים ונקים משרד ת-ע-מ-ו-ל-ה. זו מילה כל כך רגישה ומבהילה את הישראלי הליברלי הממוצע, שבל להזכירה. אני דווקא בדיעה שזו בדיוק הזריקה הנדרשת, וכשקוראים לדבר בשמו, במקום להחבא מאחורי כל גזע עץ או אבן בשטח, יודעים גם בדיוק מה עושים (כרגע אנחנו מתברברים, הולכים סחור סחור במעגלים של "נדמה לי" ובמשחק "ידינו על העליונה!").

בניגוד למלחמות בין המשרדים הממשלתיים השונים - על תהילה, כוח, שררה ותקציבים, צה"ל, לפחות לפי התדמית שעדיין קיימת, צריך ויכול להלחם במטרה כשהמלחמות הלא-ענייניות פנימיות לו. שם גם כלים שונים, כולל בראשונה ביטחון שדה וצנזורה, שאמורים להקל על העשיה ולמנוע הדלפות-דרך-קבע וברברת בתקשורת.

לאט-לאט מסתבר (או יסתבר) לכולנו שאנחנו בעיצומה של מלחמה להשמדתנו. את העשור האחרון בזבזנו - כך בדיוק - ולא עשינו את הנדרש. חשבנו שהאמת לצידנו, העזנו אפילו לחשוב שאנחנו חזקים, בלתי מנוצחים, והנה המציאות באה וטופחת על פנינו.

הגישה המאפיינת את העשור האחרון היא להראות את הצד הטוב של ישראל, למתג את ישראל ולעסוק בתדמית. זוהי בבואה מדויקת של צורת המחשבה והפעילות של החברת-בת זמננו.

בכדי להבהיר את הנקודה ולחדד אותה, הרשו לי להשתמש באשר קורה בלוס אנג'לס. גולת הכותרת כאן של עשיה היא כסף בבנק וחברות יחצ"נות. תוכן לא נדרש, שכן חברת יחסי הציבור תעשה את כל השאר. כך הישראלים, כך היהודים בהתנהלותם עם הנוצרים. אותה גישה חסרת תוכן. העיקר שהכסף ימשיך לזרום, ואנו נשכשך במים בצהלה רבה: "ראו עד כמה אנחנו מוצלחים! ראו עד כמה אנחנו עושים! ראו, ראו, ראו!" בלי להסס אנחנו גאים בעצם זרימת המים, ואולי אפילו בכך שאנחנו מקור המים, כשלמעשה אנחנו נהנים מההפקר, שכן לא טרחנו לעשות מאומה מעבר להתפשט לבגדי הים, לשטוח מפות ועליהן מגוון בקבוקי יין ומעדנים להשביע את רעבוננו, לצלם אלו את אלו, להגביר את המוזיקה המתנגנת ולחגוג, כאילו אנחנו יצרנו את העולם ואנחנו הם בעליו הבלעדיים.

לנו התודה. לנו ההוקרה. אנחנו שולטים ביד רמה. עד כמה טובים החיים!

אם מישהו חושב שהעובדה שבארץ מפתחים מחשבים, טלפונים חכמים, יישומים דמיוניים, אפליקציות שימושיות וכו' באמת מרשימה מישהו (למעט עצמנו, הטופחים לעצמנו על השכם), האמת היא שלא. השנאה מעבירה אנשים על דעתם, והעובדה שהתרופה שמישהו לוקח, המים המטפטפים מהצינור והמשקים את צמחית הנוי או גידולי החקלאות או הטלפון החכם בלעדיו אי-אפשר לחיות כולם קשורים בדרך זו או אחרת למדינה השנואה עליהם ביותר וליצורים הרעים ביותר עלי אדמות (קרי אנחנו, הישראלים והיהודים הבזויים והנבזים) תתורגם לאחד משתי צורות פעולה: התעלמות מהקשר עם ישראל או חרם על המוצר.

קשה להחרים את כל דרך החיים המודרנית שלנו, וכך נותרים האנשים עם דרך הפעולה האחרת - מתעלמים מהקשר עם ישראל.

לפיכך, מי שמאמין שהשקעת משאבים במיתוג ישראל מניבה משהו, עליו להתעורר למציאות, שכן ישראל כבר מותגה, עם אות קין, עם מספר החרוט על הזרוע.

מיתוג ויחסי ציבור טובים אולי כלפי קהל היעד מבפנים, יהודים, ישראלים ושאר תומכים שעוד נותרו לנו.

נגד כל השאר צריך להלחם, בצורה ברורה שאינה משאירה מקום לפרשנות. מלחמה פרושה צעדים שאנשים מבינים. צעדים כואבים, כמו אש שאדם שנכווה ממנה יזהר פי מאה מונים בעתיד. מעשים ותוצאות, כאלו שעלות גבוהה ביותר בצידן.

גם בחזית זאת אנחנו בפיגור רב, ואויבינו משכללים ופועלים ללא לאות. לאחרונה הם משתמשים במערכת המשפטית בצורה חכמה ויעילה המחייבת אותנו להקדיש משאבים ולהסב את דעתנו מהעיקר. ינצחו, מה טוב. יכשלו, הרי גם זה נצחון. למה דומה הדבר? לפעילות תנועת החרם. יצליחו לשכנע גוף מסוים להחרים את ישראל, מוסדותיה או מוצריה, גדול הנצחון מהמשוער. אך גם אם יכשלו, שנה אחר שנה הם מכשירים את הקרקע, שכן אנשים שומעים את הטיעונים שלהם, פעם אחר פעם, ומתחילים להאמין שאנחנו בני הבליעל כמתואר בפרוטרוט ובצורה ציורית ומפחידה עד מאד.

כל ניתוח אפשרי מצביע על תמונת מצב עגומה עד מאד. מנקודת מוצא זו, שתי ברירות בפנינו, להמשיך את משחק ה"נדמה לי" שהכל טוב וידנו על העליונה, או להלחם, ללא פשרות, ללא היסוס, עד הסוף.

כי זו מלחמה לחיים ולמוות, מלחמת גלדיאטורים, מלחמת גוג ומגוג.

עד כה שרדנו - משך אלפי שנים, משך הגלות, משך השואה וגם דרך כל המלחמות בשבעת העשורים האחרונים. שרדנו כי לא הייתה לנו ברירה וכי הייתה לנו אמונה צרובה בלב ובנשמה, אמונה בצדקת הדרך. גם הפעם נשרוד - אף אם נהיה מתי מעט. כל האמור לקרות כבר נכתב ונאמר, ועתה הוא מתממש, בעצם ימים אלו ממש.

אני יודע שמתכונן אני לשרוד ואין בכוונתי להפסיד. הצטרפו אלי, שכן משוכנע אני שגם אתם שותפים להבנה זו.