לא לשחרר את קצב

זה מנוי וגמור, על-פי הפתגם, ש"מודה ועוזב (פשוט) ירוחם". אלא שבמשה קצב, לא התקיים הפסוק הזה מעולם. גם אחרי ריצוי ארבע שנות מאסר על אונס-נשים, עדיין גבה ליבו של הנשיא לשעבר, ועד לרגע זה הוא לא מצא שום צורך להביע חרטה על מה שעולל.

בסירובו העיקש מפר, כמובן, קצב את תנאי היסוד הכרוך מלכתחילה בניכוי של שליש מעונשו..ספק גדול, לכן, אם עבריין המין הזה אכן ראוי בכלל לקיצור עונשו, כפי שהוא מבקש עתה מוועדת השחרורים, האמורה במרוצת החודשיים הקרובים לדון באפשרות שחרורו המוקדם. אחרי ככלות הכל, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהוא נוהג במערכת המשפט באותו זלזול שבו התייחס בשעתו לקורבנותיו, בנות המין החלש.

משחק מלוכלך

בתור שכזה מובן מאליו שלא יכולה לחול עליו מידת הרחמים. ולא רק מחמת העבירות החמורות שביצע במהלך תפקידיו הציבוריים. חמור מכך: קצב פשוט שיחק משחק מלוכלך. הוא לא היסס לאיים על אותן נשים, שאת כבודן דאג לרמוס ולהשחיר את שמן הטוב, ויחד עם זה לא הפריע לו הדבר לבנות לעצמו דימוי חדש כקורבן של עלילות-שווא, הנובעות ממוצאו המזרחי.

אבל מה שחמור יותר מכל היא העובדה שקצב מעולם לא הסכים להודות במה שעולל, ונמנע במכוון מליטול אחריות על מה שחולל. יתרה מכך:: הוא אף מצא לנכון להרחיק לכת ולאחז עיניים שיום עוד יבוא והאמת - שלו כמובן - תצא אז לאור.

על אחיזת העיניים הזו וכיוון שלא הביע לרגע אחד חרטה - אין קצב זכאי להיכלל באותה קבוצה שיקומית של עברייני-מין הראויה לניכוי שליש מתקופת מאסרה. למותר לציין שבמקרה של הנשיא לשעבר, שהורשע בבית המשפט כעבריין-מין, הדברים אמורים בריצוי מלא של שבע שנות מאסר, ולא יום אחד פחות.