הנובלה של יצחק בן-נר משנת 1967 הופיעה כעת במהדורה מתוקנת בהוצאת עם עובד 2015.
בשלהי 1947 יצאה רכבת מקהיר בדרכה לפלשתינה-א"י. אך מאחר שבינתיים התגברו הרציחות של הערבים ביהודים בארץ שאליה היו מועדות פניה, וכל הסימנים העידו כי בקרוב יכריזו שם יהודים על ייסוד מדינתם ומדינות ערב יגיבו על כך בפלישת צבאותיהן כדי למחוק את מדינת היהודים כבר בראשיתה, לא הגיעה הרכבת ליעדה, אלא נעצרה בעיירת גבול מצרית וכל נוסעיה הורדו ממנה והופקרו לגורלם. בין נוסעיה של רכבת מעוכבת זו היה גם חייל יהודי גידם שבגלל פציעתו לא נאסף מבית החולים עלידי יחידתו, כשזו עזבה את מצרים, ולכן עלה על הרכבת כדי להגיע בכוחות עצמו לתל אביב.
החייל הזה מספר אחרי שנים על תלאותיו באותה עיירה מצרית נידחת במשך השנה שנאלץ לשהות בה עד שחולץ משם על-ידי לוחמי צה"ל, הצבא שאך זה הוקם במדינת ישראל הצעירה, שהגיעו לעיירה במהלך הדיפת החיילים המצריים והסודניים חזרה לארצותיהם. סיפורו בגוף ראשון של החייל ממחיש מנקודת מבט שונה, מתחום שטחה של מצרים, את קורות השנה שבה ייסד "היישוב" העברי את מדינת היהודים בארץ ישראל.
מלחמת תש"ח בן-נר השלים את כתיבת הנובלה לפני שפרצה מלחמת ששת-הימים ב-5 ביוני 1967, ולכן במהדורה הראשונה הקפידה הוצאת עם עובד לציין שהספר הופיע ביולי 1967 (ולא כפי שכתבה במהדורה הנוכחית, החדשה, שהמהדורה הראשונה הופיעה ב-1983). העובדה שבן-נר כתב את הנובלה לפני שפרצה מלחמת ששת הימים היא חשובה, כי הכתיבה על מלחמת תש"ח התמצתה כנושא ספרותי כעשור אחרי שהסתיימה המלחמה הזו, וליתר דיוק בפרסום "ימי צקלג" של ס. יזהר ב-1958.
סיפורו זה של ס. יזהר (שהתעקש לכנות כ"סיפור" את יצירתו זו שנדפסה בשני כרכים, ואשר גם באות הדפוס הנושנה, קטנת המידות והצפופה, בקושי נדחסה ל-1,200 עמודים) היה כה טוטאלי, עד ששום סופר מבין סופרי "דור בארץ" לא נועז לפרסם ספר נוסף אחריו. רק אחרי עשור הופיעו שני נובלות שחידשו את הכתיבה על מלחמת תש"ח. תחילה הופיעה הנובלה "חימו מלך ירושלים" של יורם קניוק ב-1966 ואחריה הנובלה "האיש משם" של יצחק בן-נר ב-1967. את שתי הנובלות כתבו סופרים ממשמרת "הגל החדש", המשמרת השנייה בתולדות הסיפורת בשנות המדינה, והמשותף לשתיהן היה שהן לא סיפרו על מלחמת תש"ח עצמה, אלא על מצבים חריגים של יחידים על הרקע שלה- .
גלגוליו של לוחם בן-נר הכניס שינויים רבים במהדורה הנוכחית של הנובלה, אך מכולם אתעכב על אחד, שהוא לא מילוני (החלפת מילה באחרת המקובלת יותר כיום) ולא תחבירי (שינוי סדר המילים במשפט), אלא מוסיף תוכן חדש. במהדורה הראשונה (בע' 23) מסופר שהרכבת מקהיר הוסטה למסילה צדדית בהגיעה אל העיירה ונוסעיה ראו רכבת שחלפה על פניהם בדרכה לחזית בפלשתין: "רכבת-בָּקָר מרובעת-קרונות שחלונותיה מסורגים ודלתותיה כבדות. באורות התחנה ...נראו חיילים מתכרבלים בסגיניהם". במהדורה החדשה הוסיף בן-נר פרט נוסף על הרכבת הזו: "ובאורות התחנה הקרֵבים נראו בין סורגי חלונותיה (של רכבת-הבקר) צלליות מטושטשות, ולבי כמעט קפא; כמו לנגד עיני ראיתי את הרכבות ההן שהובילו גברים נשים וטף אל מחנות ההשמדה לפני שנות דור - חמש שנים בלבד - אך בתוך רגע כבר היו הדמויות לחיילים מכורבלים בסגיניהם, ולראשיהם קסדות שהשחירו באפלה" (22).
תוספת זו במהדורה הנוכחית צירפה מידע חשוב על "המספר" שאילו נמסרה לקורא כבר במהדורה הראשונה, הייתה פותרת לו את חידת גיבור הנובלה, שבנוסח הקודם היה דמות מעורפלת יותר. התוספת מזהה אותו כעת כניצול שואה שעלה לארץ כשורד יחיד ממשפחתו. מסלול חייו בארץ מסופר אחר כך בשתי המהדורות באופן זהה: בהגיעו לארץ כאדם בודד נקלט בקיבוץ במסגרת הכשרה (31), שבה נחשב "למוזר ויהיר" (49). משם התגלגל לתל אביב וגם בה המשיך "להתהלך בשתיקה בין הבריות" (40), ואף שהחדר ששכר בתל אביב היה מוצף שמש, זה "היה קן של בדידות".
כך שלא מפטריוטיות התגייס גיבור הנובלה לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, שבמסגרתה נשלח ללחום במצרים תחת פיקודו של הבריגַדיר ממוצא יהודי, פראנק בנימין, אלא ממניעים אישיים לחלוטין. בבריגדה התקבלו שתקנותו ומוזרותו בסבר פנים יפות, והשירות בה גם הבטיח לו קיצבה קטנה לקיומו. ואף שחידת אופיו לא נפתרה לחלוטין על-ידי התוספת שהיה ניצול שואה, היא מסבירה מעט יותר את התנהגותו בכל גלגוליו, הן בתקופה הקצרה שהיה בארץ, הן בשלוש וחצי שנות השהות שלו במצרים, אחרי שאיבד באחד הקרבות הראשונים שבהם השתתף את אחת מזרועותיו, והן במהלך השנה שבה התארח אצל משפחה מצרית בעיירת הגבול הנידחת.
גורל היחיד בעת מלחמה למזלו, ברכבת הכיר "המספר", הוא-הוא החייל גידם היד, רופא מצרי צעיר, מישל סראג', שריחם עליו ואסף אותו מתחנת הרכבת אל משפחתו כדי לטפל בדימום מזרועו הקטועה וכדי להזריק לו סמים להשקטת כאביו. אומנם מישל סאראג' הניח שהגידם הוא חייל בריטי שלא הספיק לצאת במועד ממצרים, שהפכה בינתיים למדינת אויב של אנגליה, אך גם אחרי שגילה שהפצוע הוא יהודי מפלשתינה שהתגייס לצבא הבריטי, המשיך לטפל בו והמשיך לארח אותו במשך כשנה בבית אבי ארוסתו מתוך נאמנות למנהג הכנסת-האורחים של הערבים (63).
סיפור מעשה כזה, המספר את סיפורו של אדם בודד וזר השוהה בשטח האויב בזמן שעמו לוחם במולדת את מלחמת השחרור שלו, יכול היה לגלוש מהר מאוד לסיפור הרפתקאות וגבורה הוליוודי-קולנועי, אלא שבן-נר, שהנובלה "האיש משם" הייתה ספרו הראשון, נזהר שלא לגלוש במדרון הזה. במקום זאת שקד לספר בקצב אֶפִּי איטי סיפור אנושי על גורלו של יחיד המתאמץ לשרוד בעולם מעורער הנתון במלחמה. אף שרק הדי המלחמה הקשה המתנהלת בפלשתינה הגיעו לעיירת הגבול הנידחת והמנומנמת שבה שוהה החייל היהודי קטוע היד, הוא למד גם מההתרחשויות בעיירה עד כמה הרסנית השפעתה של המלחמה על התנהגותם של בני אנוש. אנשים שהפכו עקורים במולדתם בהוראת השלטונות והגיעו לעיירה החלו לעסוק בפשיעה כדי לשרוד. ותושבי הקבע של העיירה, שברובם הפכו להולכי-בטל, בילו את יומם באפס מעשה בשני המוסדות היחידים שעמדו לרשותם: בית הקפה הקטן ובית הקולנוע המקומי.
לנושא שבו החל בן-נר לעסוק בנובלה זו,
התמודדות היחיד מול אירועיה השרירותיים של ההיסטוריה, הפוגעים תחילה בכבודו האנושי של האדם ואחר כך גם מדרדרים את מעמדו לשפל קיומי, היה אחר כך המשך בסיפורים הקצרים-ארוכים שפירסם בשלושה קבצים שהם מיטב יצירתו: "שקיעה כפרית" (1969)"אחרי הגשם" (1977) ו"ארץ רחוקה" (1979). מבחר משלושת הקבצים כינס בן-נר לפני כשלוש שנים בספר "המסע הלילי הארוך הביתה" (2013).
ידידות שהפכה לשנאה אף שסודו של החייל הגידם, העובדה שהוא יהודי, נחשף עד מהרה לכל בני המשפחה שאירחו אותו בביתם, הם שמרו על הסוד כדי שלא יפגעו בו. וגם וַלַד, מנהיג העקורים, הצניע סוד זה מסיבותיו העלומות. ואף על-פי כן חווה החייל יהודי באותה שנה בעיירה את הנוכריות של אדם בסביבה עויינת בתקופת מלחמה. וגם אחרי שנים, התעכב בזכרונותיו מאותה שנה על הפרדוקס שחווה אז, כאשר מחולשת נכותו ומפחדיו וייאושו צמחה אצלו במצבו זה תאווה מחודשת לשרוד בחיים, להרגיש קירבה אנושית ואפילו לזכות באהבה מהנשים במשפחה המארחת אותו: תחילה מנאיפה בת ה-17 ואחר כך גם מאחותה המבוגרת מעט יותר,דהינה, ארוסתו של הרופא מישל סראג'.
שינוי מעניין התגלה בחייל הפצוע במהלך שהותו בבית משפחת נוואד, מארחיו, שהתבטא בהעתקת מחשבותיו מהכאבים בגדם ידו אל המתרחש "שם", בארצו הנתונה במלחמה, שאליה החל להתגעגע. שינוי דומה התרחש גם במשפחה המצרית שאירחה אותו: יחס הרחמים שהניע אותם לסייע לחייל הגידם והבודד, התחלף אצלם בהדרגה לשנאה כלפיו ככל שהתבשרו מ"שם", שהצבא המצרי, שפלש לעזור לערבים בפלשתינה כשהוא מצוייד במיטב הנשק, ספג כישלון מידי הלוחמים הנחושים של היהודים. השינוי הזה בלט במיוחד ביחסו של הרופא מישל סאראג' אליו, שתחילה היה יחס ידידותי כלפיו והפך בהמשך ליחס איבה גלוי.
משמעות חדשה לקיום עקב הזרות והבדידות שהרגיש מצד בני משפחת נוואד, יצר החייל הגידם קשר עם הדומים לו ביותר בעיירה - "העקורים", שהקימו מחנה מאולתר בשולי העיירה, ליד תחנת הרכבת. עקורים אלה הגיעו לעיירה ברכבת שגם הוא נסע בה, אך בבעוד שברכבת הסתייג מהם, בעיירה שמח לפגוש אותם: "הרגשתי פתאום שמחה מוזרה על הפגישה הזאת. והרי בקושי אני מכיר אותם, חשבתי, אבל כמוהם נעקרתי ממקומי, ושותפות הגורל קושרת אותנו מעת שטולטלנו יחד אל ארץ גזרה. זרים ומוקצים אנחנו בעיני עוקרנו ובעיני מארחנו, משוטטים בלי מטרה וכמהים למשמעות חדשה שתמלא את חיינו" (44).
מצבם של עקורים אלה, שהיה גרוע ממצבו, עורר אצלו געגועים למולדת. והוא שהיה תחילה שקוע בצרתו הפרטית ולא נתן את דעתו על צרת הכלל ושהופתע לגלות עד כמה זעומים הם הדברים שהוא מתגעגע אליהם בתל אביב (31), מצא את עצמו לפתע נכסף לטייל אל גבעות החול בשולי העיירה כדי לצפות מהן אל מעבר לגבול, אל "שם". כמו-כן השקיע מאמץ לפענח מכותרות של עיתונים בערבית ומשיחותיהם של יושבי בית-הקפה על מהלכי המלחמה ועל גורל "היישוב". את השינויים ברגשותיו ובערכיו, שהתחוללו בו במהלך חודשי מלחמת תש"ח, ביטא במסקנה הבאה שהסיק בזמן הסיפֵר כעבור שנים: "מקרים מוזרים שקורים במפתיע מגלים לך לעתים בך עצמך תכונות שלא הכרת, תכונות שהיו טבועות וחבויות עד כה במעמקיך" (68).
האצת קצב הסיפור הנובלה, שהייתה מגובשת למדי בשני השלישים הראשונים שלה, בזכות הקצב המתון אך העקבי שבעזרתו התפתחה העלילה, איבדה את לכידותה זו בשליש האחרון שלה עקב האצה פתאומית של קצב הסיפור על-ידי דחיסה של אירועים רבים מפתיעים בפרקיה האחרונים (מע' 100 ואילך). מעידים על כך תכיפותם של ציוני הזמן בפרקים אלה, כגון: "יום אחד", "ערב אחד" וכדומה - שלאחריהם הוזרמו בעלילה אירועים דרמטיים במיוחד: שילוחו של החייל הגידם בליווי שני בדואים על-ידי אבי משפחת נוואד, לכאורה אל הגבול, אך עם הוראה להובילו אל חורשת התמרים ולהמיתו שם, יוזמתה של דהינה, הבוגרת מבין שתי בנות המשפחה וארוסתו של מישל סראג', לשכב עם האורח השתקן והגידם הזה, ביטויי השנאה המפורשים של הרופא המשכיל כלפיו וגילויים של אהדה פתאומית אליו מצד הנער המגובנן והמוזר, צעיר המשפחה.
יתר על כן: אם בפרקים המוקדמים של הנובלה, שסופרו במתינות, הומחשה זרותו של החייל הגידם הן בבית מארחיו משפחת נוואד והן בעיירה, באמצעות שתיקות, מבטים ושיחות קצרות מאוד שיזמו מדי פעם בודדים מהם, הצטרפו לפתע לאירועים הדרמטיים בפרקיה האחרונים שיחות רבות. השיחות איתו לא רק הפכו לממושכות יותר, אלא גם למפורשות יותר, ולפיכך פוגגו בבת-אחת את קסם העמימות שנטווה סביבו בשקדנות בנובלה קודם לכן. די להשוות את השיחות שהתקיימו בין החייל הנכה ובין הרופא סארג' בחלקיה המוקדמים של הנובלה (למשל, ע' 52) אל אלה שהתנהלו ביניהם בפרקיה המאוחרים (142-137) כדי להבחין בהבדל: כיצד הפכה הידידות של הרופא אליו, אדם נכה הזקוק לעזרה, לבגידה בו.
לא רק שאירועים דרמטיים אלה שנדחסו בפרקים המאוחרים אינם מתיישבים עם היחס שגילו בני משפחת נוואד אל האורח הזר שלהם בפרקי הנובלה המוקדמים, אלא שגם אין הסבר סיבתי משכנע להתרחשותם. משום כך מותירים הפרקים הללו אצל הקורא הרגשה של חופזה להגיע אל סופה המתוכנן של העלילה - כך שתסתיים בשובו של החייל מתחומה של מצרים אל מדינתו הצעירה, זו שצפה במלחמתה לעצמאות, אחרי ההכרזה על ייסודה.
"שם חדש ומבטיח" שהותו של החייל הגידם בעיירה המצרית מסתיימת באופן מעט מַניפּוּלַטיבי: וַלַד, מנהיג העקורים, הסגיר אותו לקצין המשטרה, ובאופן מפתיע שניים נחלצו לעזרתו: תחילה דהינה, ארוסתו של סראג', ואחר כך הבֶּדוּאִי שכמעט רצח אותו במטע התמרים במצוות אבי משפחת נוואד. הבֶּדוּאִי הפקיד אותו בידי האַרְמֶני, שהסתיר אותו בביתו בקצה מטע התמרים במשך שבועיים, עד שהגיעו חיילי צה"ל והחזירו אותו ארצה.
לפני שהוסע בג'יפ מהעיירה, הספיק הגידם לחלוף על פני ביתה של משפחת נוואד, שאותו נטשה המשפחה ונמלטה לקהיר, אחרי שמישל סארג' שזוהה כרופא צבאי נאסר והועבר למחנה שבויים. בעיירה נשארה רק נאיפה, הבת הצעירה של המשפחה, והוא ראה אותה ניצבת בפתח הבית של השכנים, שאספו אותה אליהם אחרי שסירבה לעזוב את העיירה.
אך הנובלה עצמה נחתמת בקורותיו של הגיבור בתל אביב עלידי שני סיומים. הראשון - בתהייתו של החייל הגידם: "האם הרגשתי שאני חוזר סוף-סוף הביתה? אינני יודע". והשני - בסצינה אירונית-סרקסטית: "מדי בוקר, כשירדתי אל המסעדה לשתות כוס קפה ולעיין ב
עיתון, היו החיילים שבעמדות שעל הגגות מצדיעים לי מבין שקי החול, ספק בלצון ספק ביראת כבוד לזרועי הגדועה ולשרוול המקופל והמהודק בסיכה. אך כשעברו ברחוב הנערות, שכחו אותי ושרקו לנערות". שהרי כזה הוא טבען של הבריות: תלאות המלחמה של אתמול נשכחות מהן מהר בהווה, כאשר הנערות ברחוב מבשרות בנעוריהן שהחיים נמשכים.
עובדות נשכחות במאמר הזה שילבתי אבחנות אחדות שכתבתי על הנובלה במאמר שפירסמתי בשנת הופעתה הראשונה, בשנת 1967. המאמר התפרסם ב-18.8.1967 במוסף "תרבות וספרות" של
עיתון הארץ, מוסף שערך אז בנימין תמוז, והוא שהעניק למאמר את הכותרת שלו: "יצחק בן-נר - שם חדש ומבטיח". הכותרת של תמוז הייתה טובה מזו שהצעתי, מה גם שהיא התיישבה עם עיקרי הדברים שכתבתי ברצנזיה שהגשתי לו אז לקריאה.
תמוז גם היה מוסמך ממני לעמוד מאחורי כותרת זו, כי הוא זיהה עוד כתריסר שנים קודם לכן - כששימש בתפקידו הקודם כעורך של השבועון לנוער "הארץ שלנו" - את יכולותיו הספרותיות של הנער מכפר-יהושע וגם פירסם מסיפוריו הראשונים. מסתבר שתמוז, שהיה בעצמו אמן סיפור קצר- , העריך נכון את כישרונו של הנער יצחק בן-נר, שאומנם לא נחשף עדיין במלוא כוחו בנובלה "האיש משם", אך הגשים את ההבטחה ש ציפה ממנו תמוז בקובצי הסיפורים וברומנים שפירסם אחריה.
