שיעבוד למערכות חכמות

נכנסתי לחנות מכשירי כתיבה להחליף מוצר שקניתי יום קודם לכן, מסוג של ניר דבק אחד לשני. אותו יצרן. אותו המחיר, אך הקופאית אמרה "לא ניתן. השתמשת בקופון, והמחשב אומר שזה בלתי אפשרי".

חברתה, קופאית יותר בכירה, בדיוק נכנסה עם כוס קפה קר. ניסתה גם היא, ואמרה "לא ניתן".

בשלב זה, התור הלך וגדל, ומנהל החנות, ששם לב שהתור לא זז, בא ושאל לפשר הענין. "כל שאני רוצה הוא להחליף א' ב-ב'", עניתי, והוא תוך שניה אמר: "אין בעיה".

מסתבר, שכשמשתמשים בחומר האפור שם למעלה, דברים הגיוניים לחלוטין עדיין אפשריים, גם כשהמחשב אומר, נחרצות, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, "לא"!

תמיד אני מזכיר שהמחשב וכל המערכות המאד מתוחכמות תוכנתו על-ידי אנשים. מה שהוזן להן, הוא שקיים. ובעבר הרחוק מאד, באותן מעבדות מחשבים בהן למדתי ועבדתי ב-UCLA, נהגנו להגיד ש"זבל שנכנס הוא גם זבל שיוצא" (תובנה נוספת היא שבד"כ המערכת היא די בסדר, המשתמש שכח לבדוק שהמחשב מחובר לחשמל או דברים בסיסיים אחרים).

אלא שתוכנות יכולות להשבית או לשבש לחלוטין את חיינו. ראו דוגמה - בזמן האחרון קנינו המון ברשת Home Depot. היינו מגיעים השכם בבוקר, עוד לפני זריחת החמה, בימים הקרים ביותר בחורף "קשה" זה כאן בלוס אנג'לס (קשה הוא היה בהשוואה לחורפים הנוחים עד מאוד בשנים האחרונות, אך "קשה" ממש הוא לא היה בהשוואה לכל מקום אחר בארה"ב או בעולם). היינו ממלאים את העגלה, בלי לחשוב פעמים, כי ידענו שבמה שלא נשתמש, נוכל להחזיר בקלות.

מבט מוזר

ההחזרות ברשת פשוטות מאד. כל שצריך לעשות הוא להציג את כרטיס האשראי בו נרכשו הדברים. המערכת הממוחשבת כבר יודעת היכן קנית ומתי, כמה שילמת וכמה יחידות מאותו מוצר קנית. כך שאם קנית שלוש יחידות ותנסה להחזיר ארבע, המערכת תענה שעברת את המקסימום המותר.

ההחזרות עצמן לוקחות שניות, בעוד ההמתנה בתור נמשכת זמן רב יותר. אך אני הגעתי ללא קבלה ועם כרטיס האשראי הלא נכון.

"האם יש לך את רשיון הנהיגה", נשאלתי, ועניתי "בודאי". תקתקה הקופאית את הפרטים למערכת הממוחשבת, הסתכלה בי במבט מוזר ואמרה, "אני מצטערת, אך לא תוכל להחזיר את הדברים". תוך כדי כך שהיא אומרת זאת, יוצא פלט מודפס שאומר במילים די מפורשות שאני עכשיו ב"רשימה שחורה". אני יכול להתקשר ולקבל הסבר, אפילו לדרוש אחד כזה, אך להחזיר אסור, בלתי אפשרי בעליל, לא ניתן!

"מדוע," שאלתי, הלא קניתי את שני הפריטים פה, לפני יומיים, והם שלמים באריזתם, חדשים כביום הווצרם. "אני לא יודעת", היא ענתה, "אולי החזרת יותר מדי". פשפשתי בזכרוני, והפעם היחידה בה הצגתי את רשיון הנהיגה שלי הייתה להחזיר דברים בשלושים דולר. היות שמדי בוקר בבוקרו הוצאתי כ-500 דולר הסכום הפעוט היה זניח לחלוטין בעיני.

אך היות שנקבע והוכרז קבל עם ועדה שאני שייך עכשיו לרשימה שחורה, כבר מסתכלים עלי (ואני על עצמי) בצורה חשדנית. לא רציתי להתווכח, כיוון שידעתי שעם הקבלה או הכרטיס הנכון הם יקחו את הפריטים בחזרה תוך שניה (ואכן כך היה). גם ידעתי שאחזור למחרת, נסיעה נוספת של למעלה מחצי שעה לכל כוון.

אך היכן השימוש באותו חומר אפור, שם למעלה? מדוע לטרטר קונה, כשהמוצר חדש לגמרי, באריזתו האוריגינלית שלא נפתחה? מדוע לגרום להרגשה של חוסר אונים והרגשה זיפתית שעשית משהו לא בסדר, שהחזרת "יותר מדי," ואולי אפילו ניסית להונות את המערכת?

המחשב פסק, ואתה יכול לעמוד עם אדם חושב מולך, והוא (או היא) חומה בצורה. אין זז ימינה או שמאלה, ולך להלחם בטחנות רוח. את זה אפילו אני לא מוכן לעשות, פשוט חבל על הזמן.

ראו הכל

כיוון שבהחזרות ענייננו, מעבר לשעבוד הכמעט מוחלט למכשירים החושבים עבורנו, אוסיף ואספר על רשת אחרת, קטנה ויקרה בהרבה. שם אני מכיר את העובדים, והם אותי, ובכל זאת כשאני רוצה להחזיר חבילת ברגים, הם סופרים את הברגים ובודקים את ראשיהם. קרש עץ (שתיים-על-ארבע), הם מודדים את אורכו. וכך מדבר לדבר, שכן הם התנסו בכל המקרים האפשריים של אנשים לא הגונים המנסים להחזיר מוצר שלא התאים, לאחר שהשתמשו בחלקו או לאחר שניסו להתאימו ולא עלה הדבר בידיהם.

אולי זה הוא הקיצון ההפוך, של עובדים שכבר ראו הכל, ולכן גם אם המחשב אומר "קבל," הם מבצעים "בדוק שבעתיים".

הנה שתי תופעות שאינן טובות כלל ועיקר - האחת הסתמכות מוחלטת על מוצר או מערכת החושבת עבורנו, והשנייה צורת התנהגות רווחת שגורמת לנו לא לסמוך על-אף אחד ולחשוד בכולם.

יש להתנער מהתלות המוחלטת הזו, שכן מה נעשה כשמערכות יקרסו (לדוגמה מערכת התקשורת הלא-קווית, או מערכת השרתים שם יושבים הנתונים והחשבונות, או מערכות שליטה ובקרה)? נהיה חסרי אונים ולא נדע מה לעשות. ומה יקרה כשכוחות זרים ואפלים יחדרו למערכות אלו ויצליחו לשבש או להשבית אותן? גם אז נהיה אובדי עצות.

אשתמש בדוגמה נוספת. פעם היינו נעזרים במפות, ואוסף שלם של אלו מבית AAA ניתן היה למצוא בכל מכונית. היום אנחנו משתמשים במערכות ניווט. ברוב המכריע של המקרים הן מובילות אותנו למחוז חפצנו כהלכה, אך מדי פעם ישנם גליצ'ים. יום אחד אמרה לי סירי, באייפון החכם שלי בו היא שוכנת, שהגעתי למחוז חפצי. אלא שאני הייתי באזור מגורים במקום במרכז מסחרי אליו שאפתי להגיע.

בארץ, ביום שנתיבי איילון היו מוצפים בשל גשמים עזים ונחל שעלה על גדותיו, מערכת WAZE הפנתה את כל התנועה לשם. שם כאמור, הגישה הייתה חסומה. מה יקרה אם אנחנו באמצע נסיעה "מודרכת", והמכשיר המכוון שובת לפתע ומפסיק לעבוד? הלא נתקע ונמצא עצמנו לא יודעים איך ולהיכן להמשיך.

"סופר מחשב"

נזכר אני בניווטים בצבא, ניווטים באזור המכתש בנגב. אתה, טופוגרפיית השטח וגורמי השמיים שלעיתים נחלצים לעזרתך. במלחמת המפרץ הראשונה איפשרו לצאת לניווטי הדרכה עם רדיו דולק, שכן היה חשש מטילי סקאד שסדאם שלח עם ראשי נפץ מסוגים מעניינים. היה זה דבר יוצא דופן כל כך, שהלכנו עם מכשירי הרדיו רק בגלל השוני שבדבר. שנים אחר כך, מדוע לטרוח לנווט כשיש מכשירים חכמים שיכולים לעשות את העבודה עבורך (אמנם עם אור הקורן מהם שמגלה את מיקום המשתמש למרחוק, אך כל כך הרבה יותר פשוט להסתמך על מערכת חכמה במקום על המוח, ידע, נסיון ותושיה).

מה עושים היום? הלא אם הילדים לא ימצא חן בעיניהם שהם צריכים להשתמש באותו חומר אפור ולהתאמץ קצת, יצאו הוריהם בתלונות ובמחאות ציבוריות. מה באמת עושים היום בניווטים, ואיך מתכוננים בכלל ללחימה כשמערכות חכמות עליהן התאמנו ואנחנו סומכים ובאמצעותן פועלים, יקרסו או יכשלו? האם נדע להתעשת ולפעול באמצעים פשוטים ורודמנטריים יותר?

איני יודע. גם אני שייך לדור בו הטכנולוגיה שלטה (למרות שלא בצורה כה בולטת כמו בימינו אלו). יותר מכל הרשים אותי פרופסור שכבר אינו בחיים, ג'ורג' ב. דנציג, אבי שטח חקר ביצועים. היה זה באוניברסיטת סטנפורד, והיה לשימושו "סופר-מחשב", דבר יוצא במינו באותו הזמן. אך הוא היה יושב בביתו ומנסה לפתור בעיות של מערכות ענק. פרופסור דנציג היה לוקח דף ניר וסרגל, ומפשט את המערכות לדברים מובנים, קלילים, ברורים גם לבור ועם הארץ.

באלגנטיות רבה היה מפשט את המערכות המסובכות ביותר ופותר בעיות שקשה היה אפילו למצוא להן פתרון - כמו מחט בערימת שחת.

מזמן הוא נפטר, אך את חותמו השאיר טבוע בי עמוק, את הסרגל ודף הניר, והדרך בה התייחס והסביר. לא בכדי היה הוא אבי השטח כולו.

נשאר אני מתגעגע לאמריקה קטנה יותר, אמריקה של פעם, בה המוכרים והקונים הכירו אלו את אלו, ואנשים התנהגו בצורה שהם רוצים ומצפים שאחרים יתנהגו כלפיהם.

לא כך הדבר, ביחוד בשני צידי אמריקה רחבת הידיים, וכה חבל שכך.