רזי ברקאי ומשפחת השכול

משפחת השכול במדינת היהודים היא גדולה מאד. לאסוננו, מחיר התקומה בארץ המובטחת יקר, יקר מנשוא, הכאב הוא רב מאוד ומשותף לרוב המוחלט של אזרחיה היהודים של המדינה. הנפגעים הישירים, ששכלו אח, אב או בן, חיים בייסורים שאינם נגמרים והכאב הזה היה לחלק מחייהם, חלק מר וקשה, חלק בלתי אפשרי עמו נאלצים לחיות ולהתמודד, יום יום שעה שעה. הכאב הזה איננו מרפה.

השכול מלווה את החברה היהודית כולה כחלק מהווייתה. הכאב אופף אותנו, מציף אותנו, מאחד אותנו ומרגש אותנו עד דמעות. הוא חלק בלתי נפרד מקיומנו ואין זה מקרה שיום הזיכרון צמוד ליום העצמאות - כזה הוא גורלנו כאן - מלחמה, מאבק ושכול ביחד עם עוז, מסירות נפש, שמחה ותקומה.

כמעט שאין צריך לומר שאנו מצווים, כולנו ללא יוצא מן הכלל, לנהוג כבוד במשפחות השכולות. זהו ציווי נלווה לזהירות ביחס לאלמנה ויתום אך גם מעבר לו. המחיר שנגבה ממשפחות אלה עבור חיינו בארצנו הוא נשגב וקדוש, אין למעלה הימנו בעולם הרגשות האנושיים. כך אנו נוהגים, על-פי רוב וכמעט ללא יוצא מן הכלל.

השוואה מקוממת

אלא שמתברר שכחלק מאובדן הדרך חל שיבוש חמור גם בנושא כאוב ורגיש זה. במהלך אירועי אוקטובר אלפיים הייתה בישראל התקוממות של הגיס החמישי הערבי. עשרות אלפי פורעים השתלטו על צמתים, חסמו צירי תנועה, שרפו בזזו ותקפו באלימות יהודים, חיילים וכל מה שמזוהה עם המדינה. במהלך דיכוי המרד נהרגו על-ידי כוחות הביטחון שלושה עשר ערבים. כל זה לא הפריע לרבים בתקשורת הישראלית לכנות את משפחות אויבי המדינה שנהרגו כ"משפחות שכולות". בימים האחרונים ממש שמענו על השוואה בלתי נסבלת ומרגיזה בלשון המעטה, בין כאבה של אם שכולה יהודיה לבין כאבה של אימהות למחבלים רוצחים!

ההשוואה המקוממת נעשתה על-ידי רזי ברקאי, שדר בכיר בגלי צה"ל ומעל במה זו. ברי שניתן להסביר, לתרץ ולהתפתל על-מנת "להכשיר" את הטרפה הזו. אלא שמשפחת השכול בעם ישראל היא ערך מקודש וכל הפוגע בקדושה זו הוא יהודי משובש או שאבד את הדרך והתרחק מעמו. מצד האמת, מצד הצדק, מצד המוסר - אין בשום פנים ואופן להזכיר בנשימה אחת כאב על מות יהודי וכאב אמו של מחבל ורוצח ערבי.

אינני יכול להשתחרר ממראות מיצג מזוויע אותו קיימו לפני כמה שנים משפחות שכולות יהודיות ביחד עם משפחות רוצחים ערבים. בכיכר מלכי ישראל הוצבו אז "ארונות קבורה" של יהודים שנרצחו על-ידי ערבים ולצידם ארונות רוצחיהם הערבים...

לא יכולה להיות סלחנות לתופעה המחרידה הזו. שדרן הפועל להשוות בין אם יהודי שנרצח (חייל או נפגע טרור) לבין אם הרוצח (האויב הערבי), מאבד את הזכות לאחוז במשאב הציבורי היקר של אמצעי תקשורת ולהשתמש בו. דעות, מחשבות והשוואות כאלה אין מקומן בפרהסיה היהודית במדינת היהודים.

לפי הידוע רזי ברקאי הנ"ל הנו אח שכול. אין נפקא מינא, כאיש פרטי הוא זכאי לחשוב כאשר יחפוץ, כאוחז במיקרופון במדינת היהודים הוא אינו רשאי לפגוע בקודשי ישראל, משפחת השכול בכלל אלה.