"דרישה מן העובד לעבוד שעות עבודה רבות, ובכלל זה העדר דפוס עבודה קבוע ומסודר המאפשר לעובד לתכנן את סדר יומו, לשהות עם בני משפחתו, לנוח מעמל יומו, ולתכנן את פעילויותיו בשעות הפנאי, אף היא בגדר העסקה פוגענית". כך מנמקים השופטים את
החלטתם להעניק למני נפתלי פיצוי בגין "העסקה פוגענית" על שעבד שעות נוספות שעליהן קיבל(!) שכר.
ובנוסף: "נזקיה של העסקה פוגענית אינם מתמצים בתחומו של מושא ההתעמרות, גם מי שנכחו בסיטואציות של התעמרות בעבודה עשויים להגיב באופן דומה לצד הנפגע". במילים פשוטות יותר, אם אתה שומע את הבוס שלך צועק על עובד אחר, אתה זכאי לפיצוי על "העסקה פוגענית".
ומה שעוד יותר מוזר: בנימוק זה דחו השופטים את טענתה של המדינה כי "התובע לא היה נוכח ברוב האירועים שתיארו העדים, מכאן שהוא עצמו לא חווה העסקה פוגענית, ויש לדחות את תביעתו בעניין זה".
העדים העידו על אירועים בהם
שרה נתניהו התנהגה כלפיהם שלא כיאות, המדינה טענה שנפתלי בכלל לא היה נוכח באירועים האלה, והשופטים עונים לה שגם מי שנוכח באירועים שבהם נפגעו אחרים הוא נורא מסכן. אבל הוא לא(!) היה נוכח.
אתה הבנת את זה, ברוך? הוא לא היה נוכח! האם גם השופטים הבינו את זה?
ללא כוונה
בפסק הדין מוזכר סקר שערך משרד הכלכלה שהגיע למסקנה כי: "בישראל נפגעו, על-פי הסקר, 55.4% מאוכלוסיית העובדים בשנת 2011 מהצקות בעבודה".
מסתבר אפוא שאם לא תגיש המדינה ערעור על פסק הדין הזה, כל אדם שעבד שעות נוספות יוכל להגיש תביעה על "העסקה פוגענית", ולמעלה ממחצית העובדים בישראל יוכלו להגיש תביעה דומה - בין אם הציקו להם, בין אם נכחו באירועים שבהם מעסיקיהם הציקו לעובדים אחרים, ובין אם אפילו לא(!) נכחו באירועים כאלה, אבל הוכח (על-פי השופטים) שאכן אירועים כאלה התרחשו.
האמת היא שקשה לתמצת במאמר קריא את פסק הדין הנוכחי, ולכן יוזכרו להלן רק שלוש נקודות עיקריות:
1. נפתלי תבע על הפרת הבטחה שיקבל קביעות, והמדינה טענה שמעולם לא הובטח לו, ונעמי מן, סגנית ראש אגף משאבי אנוש במשרד ראש הממשלה, אמרה שגם לא הייתה כוונה לתת לו קביעות.
השופטים דחו את תביעתו של נפתלי על הפרת הבטחה, אבל הזכירו שבסיכומים שהגישה התביעה היא העלתה טענה חדשה(!) לפיה הוא הוטעה. השופטים קבעו, בהסתמך על דבריה של נעמי מן, שאכן הטעו אותו בגלל שלא גילו לו שאין כוונה לתת לו קביעות, ופסקו לו פיצוי בסך 75,000 שקל על ההטעיה.
אתה הבנת את זה, ברוך? זה לא שהם הבטיחו לו לתת לו קביעות, אלא שהם היו חייבים לגלות לו שהם אינם מתכוונים לקיים הבטחה שבכלל לא(!) ניתנה.
2. כבר שמענו על "עדויות שיטה", שבאות לתמוך בעדות של תובע על עבירות שבוצעו כלפיו, ומעידות על דברים דומים - לדוגמה, עדויות של קורבנות הטרדה מינית שכבר חלה התיישנות על העבירות שבוצעו כלפיהן. אבל בשעה שבפסק הדין מתואר מקרה אחד ויחיד של התעמרות (לכאורה) במני נפתלי עצמו, ומקרים מרשימים הרבה יותר של התעמרות בעובדים אחרים, מתקבל הרושם שכל עדויות השיטה שהוצגו במשפט, ושגרמו לשופטים לכתוב על "תמונה עגומה ביותר לגבי המתרחש במעון ראש הממשלה", הוצגו כדי להשחיר את פניה של שרה נתניהו, שאכן הושחרו.
3. טרם נחקק חוק שהגדיר מהי "העסקה פוגענית", והשופטים מסתמכים על דברים שנכתבו בהצעת חוק שעברה בכנסת בקריאה טרומית. כיוון שהם אינם יכולים לפסוק לו פיצויים על סמך חוק שטרם נחקק, הם פוסקים לו פיצויים בגין עגמת נפש, וזאת למרות שהם כותבים כי "בתי הדין לעבודה אינם פוסקים פיצוי בגין עוגמת נפש אלא במקרים חריגים, ולעיתים נדירות".
מתקבל הרושם שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שבה נפסק פיצוי בגין עילה שכזאת. ואם אכן כך הדבר, ברור שזו סיבה מספקת להגשת ערעור.
אז מני נפתלי השיג את שלו, וכנראה גם הרבה יותר משהוא חלם. אבל אם יוגש ערעור, ואם יש שופטים בירושלים, מותר לנו להאמין ולקוות שהם יגלגלו אותו מכל המדרגות.
והפעם - גל"ץ, המלחמה הקרה החדשה, שבחים והנחת סלב 
אירוע חריג ופסול מתרחש באולם בכיכובה של נציגת השב"ס
