מנהרות המוות

בעקבות קריסת המנהרה ברצועת עזה בסוף ינואר שבה ניספו שבעה מחבלים, יצאו ראשי חמאס, ובראשם ראש הממשלה איסמאעיל הנייה, במסע תעמולה שבו התגאו בחפירת המנרות כאמצעי מלחמה נגד ישראל, והדגישו כי במנהרה שקרסה נשבה החייל אורון שאול.

מגמת מסע-התעמולה שבמסגרתו מוצג מותם של שבעת המחבלים כחללים (שהידים) למען פלשתין, נועדה להדוף את הביקורת הגוברת על מותם של חופרי המנהרות - מוות ללא מלחמה, נוכח העובדה שהיו עוד שלושה מקרים של קריסת מנהרות. האחרון - בגבול עם סיני, שגבה את חייו של אדם אחד.

ריבוי קריסת-המנהרות נעוץ בכך שהאדמה היא אדמת לס רכה. בנוסף, כשחופרים עמוק יותר מ-25 מטר, עולים מי התהום המאיימים להציף את המנהרות. גם הצפת אזור-המנהרות הגובל בסיני על-ידי צבא מצרים מגבירה את היתכנות הקריסה.

מקורות ברצועת עזה הודיעו כי המחבלים מצאו את מותם במנהרה אחרת, שלא הובילה לכיוון ישראל, אלא לחצי-האי סיני. הטענה היא אפוא שמדובר במנהרות המכוונות נגד ישראל מטרתה לרכך את זעם האוכלוסייה נגד חמאס על הקורבנות שגובה חפירת המנהרות.

יסודות הג'יהאד בצרפת

אימה בצרפת, הולדת הג'יהאד הצרפתי זהו שם ספרו של המזרחן הצרפתי ז'יל קֶפֶּל שנדד במרוצת 30 השנה האחרונות בביירות ערב בין דמשק, קהיר, ריאד וביירות, בניסיון לתהות על קנקנם של האיסלאם הקנאי והטרור הג'יהאדיסטי.

קפל מתמקד בתופעת הטרור האיסלאמי בצרפת שניצניו הופיעו שם החל משנות ה-80' של המאה ה-20'. מרבית הפעילים הם דור שני של מהגרים מאלג'יריה. עיקר פעילותם של הג'יהאדיסטים הייתה במסגדים, וזו התקיימה ללא פיקוח מצד השלטונות.

נקודת המפנה הייתה ב-2005, כשאבו מצעב הסורי (להבדיל מאבו מצעב אלזרקאווי, ירדני במוצאו, שחוסל במתקפה אווירית של ארצות-הברית בצפון עירק) פרסם ב-2005 ספר בן 1600 עמודים שבו קרא למהגרים בצרפת לפגוע באינטרסים של המערב ועודד את הפעילות במסגדים שהפכו במרוצת הזמן לחממות של טרור.

קומץ אינטלקטואלים אלג'יראיים בצרפת כמו פרופ' מוחמד ארכון שלימד בסורבון פעלו נגד הטרור, אך מאמציהם העלו חרס. קפל מפנה בספרו אצבע מאשימה גם כלפי קנאים מצריים כמו אלזמור ועבוד שהואשמו ברצח סאדאת. ב-1997 יזמו השניים כנס בעיר לוקסור שבמצרים שבו השתתפו קנאים, ובעקבותיו נרצחו באותו מקום 60 תיירים.

בראש גלוי

אוניברסיטת קהיר, האוניברסיטה הגדולה ביותר במצרים, אוסרת על עובדות האוניברסיטה להופיע בכיסוי ראש. בית הדין המנהלי אישר את האיסור ונתן לו תוקף חוקתי. 80 מרצות באוניברסיטה המופיעות לעבודתן באוניברסיטה כשרעלות על ראשיהן הגישו ערעור על החלטה זו בטענה כי האיסור נוגד את החוק שקובע כי מקצוע ההוראה הוא זכותם של כל אזרחי המדינה, וכי התנאי לקבלה לעבודה הוא כישורי הוראה ולא צורת הלבוש, הצבע, הגזע, השפה, הדת והשייכות האידיאולוגית והפוליטית. בית הדין המנהלי דחה את הערעור.

כזכור, לפני כשנתיים גם המשטר בסוריה אסר על סטודנטיות ומורות להופיע במוסדות החינוך עם כיסוי ראש כלשהו.

אסור לרקוד

בשם הדת והאמונה, אוסרת הרפובליקה האיסלאמית האירנית על האירנים לרקוד, כשם שהיא אוסרת סוגים אחרים של אמנות, כגון שירת נשים. מי שמפר את האיסורים, ייענש בקנסות ובמאסר. אבל הצעירים האירניים ממשיכים לרקוד בחשאי. לשם כך הם נעזרים גם במתן כינויים אחרים לריקוד, כמו התעמלות וגימנסטיקה. לאירן הייתה להקת בלט, אך זו פורקה עם פרוץ המהפכה האיסלאמית ב-1979. חבריה היגרו לשוודיה והקימו להקה חדשה בשם "הבלט הפרסי".

השלטונות אוסרים גם מכירה של נעלי ריקוד והם אף פוקדים את חנויות הנעליים כדי לאכוף את האיסור. אך הצעירים שממשיכים לרקוד בחשאי. רוקדים בדרך כלל בלי מוזיקה, כדי שלא לעורר את חשדם של הפקחים.

באין חמור

הבדואים שוכני המדבריות וההרים בחצי-האי ערב נעזרים בחמורים כדי להדריך אותם במציאת הדרכים הקצרות ליעדיהם, היות שחמורים מתמצאים יותר מבני אדם בדרכי המדבר.

פעם הטילו השלטונות על מהנדס לסלול כביש שיחבר בין שני יעדים בשטח הררי לחוף ים סוף מצפון למכה. המהנדס הגיע למקום וביקש את עצתם של נכבדי העיר בקביעת התוואי, והללו יעצו לו להיעזר בחמור כדי לגלות את הדרך הקצרה ביותר.

שאל המהנדס: ואם אין חמור, מה לעשות? תשובתם לכך הייתה: כשאין חמור, נעזרים במהנדס כמוך.