"אין שכל - אין דאגות"

1. זה מאה שנה השמאל העולמי ונציגיו אצלנו מתמחים בהוצאת יריביהם מחוץ לגבולות השפיות וההיגיון. ח"כ ד"ר ענת בֶּרקו נשאה נאום שגרתי בכנסת בתחום מומחיותה(!): פסיכולוגיית המחבלים המתאבדים בחודשים האחרונים. היא יצאה נגד ההתססה של חלק מהח"כים הערבים, הזכירה בחטף שגם בקוראן מובטחת הארץ לבני ישראל והוסיפה שבַּשם "פלשתין", "אין אפילו פ"א (דגושה) בערבית, כך שהמונח המושאל הזה שווה עיון". ומיד הוסיפה: "אבל יש היום ישות פלשתינית לידנו, אנחנו לא מתכחשים לה ומושיטים יד לשלום".

ברקו כיוונה לשם שנתן הקיסר אדריאנוס במאה השנייה בעקבות מרד בר-כוכבא, כשביקש לנתק את זיקת היהודים המרדנים מארץ יהודה. הרומאים מצאו אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס את השם "סוריה-פלשתינה" (במונח Syria כיוון לאשור) ככינוי לארצנו. "פלשתינה" ע"ש הפלשתים שנעלמו מאות שנים קודם. בעקבות המנדט הבריטי אומץ השם Palestine. ערביי האזור לא קיבלוהו אז; חאג' אמין אל-חוסייני עמד בראש "הוועד הערבי העליון", לא הוועד הפלשתיני. אכן, יש מקום לדיון במשמעות העובדה שלשם המקום (שממנו נגזר שם העם) אין ביטוי נכון בשפתם של הטוענים לבעלות עליו.

2. בזמן הנאום ישבה ח"כ תמר זנדברג ממרצ וגיחכה עם חברותיה. במקביל, צייצה בטוויטר: "ח"כ ברקו מגדירה מחדש את המושג 'אין שכל אין דאגות': טענה כרגע בכנסת שבגלל שאין בערבית פ' אז אין עם פלשתיני". ישפטו הקוראים על מי מהשתיים צריך להחיל את הבחנתה של זנדברג.

גרוע מזנדברג היה עיתונאי ידיעות אחרונות שמעון שיפר, שאמר בערוץ 10 על ברקו (לקול צחוקה של מירב בטיטו מעיתונו): "בהמה כזאת מגיעה לכנסת". במשך שנים השתדלתי להתייחס למאמריו של שיפר ולא לאישיותו, אבל אחרי אמירה כזאת ראוי להושיבו בהיכל התהילה של כסילי התקשורת ולהוקיע כל מי שהיה באולפן, ולא מחה נגד גסות הרוח בשידור חי.

כפי שהראיתי, ברקו לא אמרה "אין עם פלשתיני"; להפך. אבל דווקא מייסד מפלגת בל"ד, ד"ר עזמי בשארה, אמר גם אמר לירון לונדון: "אני לא חושב שיש עם פלשתיני, לא חושב שיש אומה פלשתינית בכלל... יש אומה ערבית ותמיד חשבתי ככה... לא שיניתי דעתי... אני חושב ש-Palestinian nation זה המצאה קולוניאלית. מתי היו פלשתינים? ...'פלשתין' עד סוף המאה ה-19 הייתה דרום סוריה הגדולה". אך מה זה משנה לעדר הבורים ועמי הארצות שהסתערו על ח"כ ברקו? אין שכל אין דאגות.

3. בשישי האחרון פירסם נחום ברנע כתב הסתה נוסף נגד בנימין נתניהו. הוא סיפר שנתניהו ניסה לפתות את משה כחלון לחזור לליכוד בטענה שרק הוא יודע "להביא את קולות המזרחים", כי "הוא יודע" ש"הם שונאים את הערבים". כחלון הכחיש את הדברים מכל וכל, אבל זה הספיק לברנע להדביק לנתניהו את תווית ה"גזען בנשמתו" ש"בז לאינטליגנציה של בוחריו". ברנע, כותב מוכשר, איבד בשנים האחרונות את הקשר למציאות ונתפס לא פעם בציטוטים שגויים. נותרו לו שנאותיו הישנות.

דווקא ברנע ועיתונו - ולא נתניהו - הם אלה שבזו במשך שנים לבוחרי המחנה השמרני-ימני, יחד עם הגרבוזים ושלל ההגמונים של השמאל הישן, שמעשיהם אבדו בים בעוד הם מטיחים קללות בעם.

כמה חודשים אחרי בואו לאזור בעקבות הסכמי אוסלו, החל ערפאת קורא לג'יהאד בכינוסים רבים. יגאל כרמון השיג הקלטות בקולו של ערפאת ורצה להביאן לידיעת הציבור.

"באתי לברנע עם הקלטות של ערפאת", סיפר לי כרמון, "הוא לא רצה. אמרתי לו, 'תשמע את האמת, מה שערפאת אומר בפומבי'". תשובת ברנע היתה: "אין אמת; כל ידיעה צריכה להיבחן על-פי השאלה את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום". מבינים מדוע לא פרצה סערה בעקבות דברי הנבלה של שיפר? זה לא משרת אותם.